פלוני נ' אלמונית

ביה"ד האזורי קבע בפסק דינו מיום כ"ז באלול תשס"ב, כי הבעל חייב לגרש את אשתו, וכי
האשה הפסידה מזונותיה וכתובתה. הצדדים התגרשו, וערעורה של האשה נסב על הפסד הכתובה.
יצויין, כי מדובר בבעל שנשא שתי נשים בתימן, והיגר לאחר מכן לאנגליה עם שתי נשותיו,
ולאחר מכן עלו לישראל. המערערת היא אשתו השניה של המשיב, ויש לה ממנו שני ילדים.
המשיב עבר להתגורר עם אשתו הראשונה וילדיה. ביה"ד האזורי חייב את המשיב בגט, אולם
פסק להפסיד למערערת כתובה ומזונות, עקב מאיסותה בו, מאחר והיא סברה וקיבלה את היותה
אשה שניה. על כך הערעור.

קשה לי להסכים למסקנת ביה"ד האזורי מטעמים אלו:

א. ענין המומים שבגינם רשאית אשה לתבוע גט, אינו הלכה למשה מסיני, אלא סברה והגיון,
כלשון הרמב"ם )אישות כה ב(: "והדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב". כל
ענין המומים הוא של דעת בני אדם, וחוסר נכונותם הנפשית לשאת מצב לא נסבל מצידו של
בן הזוג האחר. על כן קיימת הלכה של סבר וקבל או סברה וקבלה. יש מקום לומר, שאם דעת
בני אדם משתנה בנוגע למום מסויים, אזי אין מקום לומר סברה וקבלה, על יסוד הסכמתה