פלדמן נ' שמעוני

החלטה

(בבקשה דחופה מטעם המערער לעיכוב ביצוע פסק דין)

לפני בקשה שדינה להידחות, ראשית על הסף מהטעם הפרוצדורלי וגם מהטעם הענייני.

דחיית הבקשה מההיבט הפרוצדוראלי:

טעות יצאה תחת ידיו של המערער, משהגיש בקשה זו לעיכוב ביצוע, לאחר שבקשה שהגיש לעיכוב ביצוע פסק הדין בבית המשפט קמא, במסגרת תק' 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") נדחתה (ס' 2 לבקשה).

מעת תיקון התקנות, ושלא בהתאם למצב המשפטי שהיה קודם לתיקונן, לא ניתן להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, כך ששתיהן (זו שהוגשה בבית משפט השלום וזו שהוגשה בבית המשפט המחוזי), תיחשבנה כבקשה עצמאית וראשונה. זה היה המצב בטרם תוקנו התקנות כשהייתה חובה לפנות לערכאה שנתנה את פסק הדין ורק משזו סירבה היה ניתן לפנות בבקשה לעיכוב לערכאת הערעור כבקשה עצמאית וראשונית.

המצב השתנה כששונתה תקנה 467 לתקנות, ומעת התיקון, בקשת עיכוב ביצוע דינה כבקשה לסעד זמני בערעור.

המצב כיום לאחר התיקון הינו, כי מרגע שניתן פסק הדין ועד למועד הגשת הערעור הסמכות להורות על עיכוב ביצוע הינה לערכאה שנתנה את פסק הדין, ומעת שהוגש ערעור, הסמכות להורות על עיכוב הביצוע נתונה, לערכאת הערעור.

לפיכך למי שמערער האופציה להחליט בין שתי הברירות העומדות לו לפי הדין, אך אם בחר באחת, אינו יכול לבחור גם בשנייה.

משמע, משבחר המערער לפנות לבית המשפט קמא וסורב, אין הוא יכול לפנות לערכאת הערעור בבקשה חדשה לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה חדשה ראשונית.

למען מנוע ספקות, הדרך הנכונה בה היה יכול היה המערער לנקוט, הייתה בקשת רשות ערעור (בר"ע) על החלטת בית המשפט קמא, כשסירב לבקשתו.

הנה כי כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, הוא שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית (ראו עמ"ש 39025-08-13 מפי כב' השופט ישיעהו שנלר סג"נ בתיק פלוני נ' פלמונית (פורסם בנבו, 12.9.13); ע"א (מחוזי ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד (פורסם בנבו, 10.6.13) וכן ראו רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, 5.5.13)).

נוכח האמור, מעת שהוגשה הבקשה דנן כבקשה ראשונית, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא- אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה דנן להידחות על הסף.

דחיית הבקשה לגופה:

למען הזהירות יאמר כי גם מהפן המהותי אין מקום להיענות לבקשה.

עסקינן בפסק דין שניתן לפיו חויב המערער לשלם למשיב סכום של 171,738 ₪.

הנחת המוצא לדיון בבקשת עיכוב ביצוע, הקבועה בתקנה 466 לתקנות, הינה כי אין בהגשת הערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. דהיינו, הזוכה זכאי ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו, והוא אינו נדרש להמתין להכרעה בערעור. מכך נובע, שאם יתקבל הערעור בסופו של יום, אז (ורק אז) יהיה על הזוכה להשיב את שקיבל לידי המערער.
עם זאת, תקנה 467 לתקנות קובעת, כי בית המשפט רשאי לעכב ביצועו של פסק דין, כחריג לכלל, אם הוכיח מבקש בבקשה לעיכוב הביצוע קיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, לא די להוכיח כי לזוכה (המשיב בערעור) לא ייגרם נזק מעיכוב נוסף בביצוע פסק הדין, אלא על המבקש להוכיח כי ככל שפסק הדין יבוצע ללא דיחוי הרי שהוא ייתקל בקושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו. אלו העקרונות המנחים שלאורם יש לבחון בקשות עיכוב ביצוע, והם חלים בראש ובראשונה על פסקי דין הקובעים חיוב כספי.

לנוכח האמור די לבחון את הבקשה ולגלות, כי אין בה כל פירוט ממשי או אסמכתא לעניין החשש שאם יתקבל הערעור - יהיה קושי בהשבת הכספי שישולמו על פי פסק הדין למעט אמירה כללית ובלתי מבוססת כמו: "לא זו אף זו, שלמיטב ידיעת המערער, אין למשיב נכסים שיכולים להבטיח את השבת הכספים אילו יתקבל ערעור זה ובירור התובענה יוחזר לבית המשפט קמא" (ס' 14 לבקשה).נטל ההוכחה בנקודה זו היה, על המבקש והיה עליו להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו בהמשך הדרך בבואו להיפרע מהמשיב, והוא אינו יכול לצאת ידי חובה על ידי העלאת טענות כלליות ולא מפורטות (ראה, למשל: בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן (פורסם בנבו, 22.2.2012); רע"א 4308/12 בית חולים מקאסד נ' ת' ש' (פורסם בנבו, 5.6.2012); ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' נגל (פורסם בנבו, 23.12.2007); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 13.11.2006); ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (פורסם בנבו, 14.2.2006); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403 (1997)).

בתשובה לתגובה טוען המערער כי המשיב בתגובתו: "לא סתר המשיב בשום דרך שהיא את טענת המערער כי הינו חסר נכסים של ממש..." (ס' 3.1 לתשובה לתגובה).