פלג נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות).

העורר, מר פלג מרדכי, נולד בטריפולי בשנת 1934 וגר שם עם משפחתו בזמן שהגרמנים הגיעו ללוב.

העורר טוען לשלוש עילות נרדפות: אלימות נאציונל סוציאליסטית שהופנתה כלפיו: גרמנים ירו לעברו וכדבריו בעדותו: "כשהתחלתי לברוח מהגרמנים, היו גם יריות וברחתי ואז נפלתי על קרש..." (עמ' 2 ש' 3); אלימות כלפי בן משפחה קרוב לפי סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני והילכת קרולה אברמוביץ, דהיינו, העורר היה עד להכאת אביו ע"י גרמנים בגלל סירובו לפתוח חנותו בשבת. העילה השלישית לה טוען העורר, עילת הפחד למרות שהמשפחה לא עזבה את טריפולי, הטענה היא כי הם חיו חיי סתר מפחד הגרמנים בטריפולי עצמה.

העורר סיפר כי הוא הצעיר מבין חמשת אחיו, הבכור נפטר ואת שלושת אחיותיו לא זימן להעיד מהסיבות שפרט בעדותולדבריו, אחת מהן הגישה תביעה למשיבה, דא עקא, ב"כ העורר לא הודיע למשיבה על כך והעורר לא ביקש להגיש את הצהרתה .

המשיבה עותרת לדחיית הערר בשל חוסר אמינותו של העורר, טענה המתבססת על סתירות ממשיות בין הגרסה שמסר בהצהרה המצורפת לתביעה לבין עדותו בפני הועדה.

ב"כ העורר מצביע על שלושת מקרי האלימות עליהם העיד העורר ומבקש לקבל את הערר בגין שלושתם או לפחות חלקם.

דיון

אין חולק כי משפחת העורר לא עזבה את טריפולי. העורר אמר בהצהרתו כי המשפחה גרה ליד החומה "היו הפצצות אנו היינו בורחים להסתתר מתחת לחומה, הגרמנים היו מגרשים אותנו ויורים לכיוון שלנו". באחת הפעמים בהן ברח נפל ונפצע מהנפילה.

למרבה הפליאה, בעדותו טען שאינו זוכר הפצצות על טריפולי וכי התחבא בחומה מפחד יריות (עמ' 3 ש' 10-16).

הגרסה המאוחרת של העורר בנקודה זו בלתי סבירה. לאור דבריו הברורים בהצהרה, נראה כי העורר, כפי שנהגו גם אחרים, חיפש מסתור מפני ההפצצות בחומה הסמוכה לביתו.

כמו כן לא נוכל לקבל דברי העורר באשר ליריות לכוונו או לעברו; בעדותו טען כי היריות כוונו אליו באופן ספציפי: "ירו עלי כי רצו להתנקם. לא יודע למה ירו" (עמ' 2 ש' 8). לא סביר בעיננו כי הגרמנים התנכלו דווקא לעורר שהיה נער כבן 8, וירו לעברו כדי לנקום בו על מעשי האב. גם טענה זו נשמעה לראשונה בביהמ"ש ואין היא מתיישבת עם הגרסה הראשונית.

כפי שציינו לעיל, העורר לא תמך גרסתו בעדות של מי מאחיו ועל מנת שהדבר לא ייזקף לחובתו, טען בעדותו כי רק הוא, הצעיר מבין ילדי המשפחה, היה עד לאלימות כלפי האב משום שהאחרים נשלחו מטריפולי כדי שלא יבולע להם.

גם להסבר זה שהועלה לראשונה בעדות העורר, אין זכר בהצהרה ואנו דוחים אותו כבלתי אמין.

זאת ועוד, העורר לא הזכיר בהצהרתו כי היה עד לאלימות שהופעלה כלפי אביו ואמר זאת רק בחלוף 10 שנים ממתן ההצהרה.

בנסיבות הנטענות, לא הוכחה גם הלכת הפחד שכן המשפחה לא ברחה מטריפולי ולא הוכח כי חיה חיי סתר בטריפולי, כפי שנטען בכתב הערר.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערר על כל רכיביו.

אנו מודעים לעמדת המשיבה לפיה תגמולים על יסוד ההחלטה המנהלית מספטמבר 2010, מוצעים על ידה למי שטוען להלכת הפחד ובעיקר לאלה שלדבריהם ברחו מטריפולי מפחד הגרמנים. העורר אינו שייך לקטגוריה זו של נרדפים שכן עררו התבסס על עילת אלימות שכאמור נדחתה משיקולי אמינות. כפי שידוע וודאי למשיבה, רק במקרים בודדים עילת האלימות נטענת בנפרד מעילת נרדפות המבוססת גם על הלכת הפחד.

כפי שכבר אמרנו בעררים אחרים, איננו מתערבים בשיקול דעת המשיבה ביישום ההחלטה המנהלית. אולם במקרה הנוכחי, נראה לנו כי משיקולי צדק נכון תעשה המשיבה אם תציע גם לעורר דנן את ההצעה המנהלית אם יבקש זאת.

מזכירות הוועדה תשלח עותק פסק הדין לצדדים.