פלג נ' אברהמי

פסק דין

1.התביעה ובעלי הדין

1.1לפני תביעה על סך 949,148 ₪, בגידרה עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה מחמת רשלנותו המקצועית של הנתבע, עורך דין, שפעל לעריכת צוואת אימה המנוחה, וכן ייצג את התובעת בהליך התנגדות לקיום צוואת אימה המנוחה.

1.2בשנת 2001 פנתה אימה המנוחה של התובעת (להלן: "המנוחה") אל הנתבע בבקשה כי יערוך את צוואתה לפיה התכוונה להוריש את כל עיזבונה לתובעת, תוך הדרת שלושת ילדיה האחרים ממנה. הנתבע ערך את הצוואה כאמור וביום 31.5.01 החתים עליה את המנוחה וחתם עליה אף הוא כעד (להלן: "הצוואה").

1.3ביום 21.7.03 הלכה המנוחה לעולמה; כחודש לאחר מכן, ולבקשת התובעת הגיש הנתבע בקשה לקיום הצוואה. לבקשה התנגדו שתי אחיותיה של התובעת (להלן: "ההתנגדות") הליך בירור ההתנגדות התנהל בבית המשפט לענייני משפחה בפני כבוד השופט שוחט. בפסק הדין מיום 12.2.06 התקבלה התנגדותן של האחיות (להלן: "פסק הדין בהתנגדות"). בפסק הדין האמור נקבע מפורשות כי הצוואה מבוטלת לנוכח מעורבותה הניכרת של התובעת בעריכתה. התובעת ערערה על פסק דין זה ובהסכמת הצדדים להליך שם, ניתן פסק דין בפשרה ללא נימוקים, שזיכה את התובעת בסכום של 22,000 דולר (להלן: "פסק הדין בערעור").

1.4שני בעלי הדין הרבו להסתמך על הממצאים שנקבעו בפסק הדין בהתנגדות הן במסגרת תצהירי העדות והן במהלך הדיונים שבפני (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 23-25 ותחילת עמ' 6 וכן עמ' 7 שורות 10-11).

2.טענות בעלי הדין

2.1התובעת טוענת כי הנתבע שידל אותה לשכור את שירותיו לשם ייצוגה בהליכי ההתנגדות ללא שפרש בפניה ו/או בפני המנוחה את הסיכונים הכרוכים בכך ואת ניגוד העניינים המובנה מהיותו פרקליט מייצג וכן עורך הצוואה ועד לה. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבע פעל ברשלנות בהגישו תצהיר עדות ראשית מטעמו בהליכי ההתנגדות לצורך הוכחת תקינות עריכת הצוואה, ללא שטרח להתפטר מייצוגו כמתחייב בדין. התובעת גורסת כי מטעם זה נמנע בית המשפט ליתן משקל ראוי לעדותו בהליך ההתנגדות וביטל בסופו של יום את הצוואה. בכך הכשיל הנתבע את הגנתה בפני ההתנגדות. לפיכך עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בגין נזקיה הישירים (שווי הנכסים המוקנים על פי הצוואה) ובגין נזקים עקיפים (הוצאות משפט ושכר טרחה וכן עוגמת נפש, הפסד ימי עבודה ונזק כללי).

בנפרד ובמובחן טענה התובעת כי הנתבע התרשל והפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפיה בכך שנמנע מלהזהירה מבעוד מועד כי התערבותה במהלך עריכת הצוואה אסור על פי דין ועלולה להביא לביטול הצוואה.

2.2בכתב ההגנה שהגיש, טען הנתבע להתיישנות התביעה שלשיטתו מבוססת על טענות למעשים ומחדלים לכאורה שאירעו במאי 2001. לעיצומה של התביעה טוען הנתבע כי ביטול הצוואה הינה תולדה של חוסר האמינות בגרסת התובעת בהליכי ההתנגדות וכי בדיעבד התברר לו שהצוואה לא שיקפה אל נכון את דעת המנוחה ואת רצונה. לפיכך טוען הנתבע שאין לייחס לו את האחריות לנזקי התובעת שכן ממילא דין הצוואה היה להתבטל.

הנתבע טען כי טעות בשיקול דעת אינו עולה כדי רשלנות, כפר בקיום הקשר הסיבתי בין רשלנותו הנטענת ובין הנזק.

הנתבע טען כי ביטול הצוואה אינו נובע מרשלנותו אלא מחמת עדותה הבלתי אמינה של התובעת.

2.3התובעת הגישה כתב תשובה במסגרתו טענה להתקיימות הסייגים שבסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") לעניין מניין תקופת ההתיישנות, וכן טענה כי מדובר בעוולה מתמשכת, ומשכך ולאור סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") היום בו נולדה עילת התביעה יכול להיות גם היום בו חדל המחדל, דהיינו – מועד פיטוריו של הנתבע ביום 13.9.04.

3.הפלוגתאות שבמחלוקת

3.1האם התיישנה עילת התביעה?

3.2האם התרשל הנתבע בהימנעותו להתריע בפני התובעת על מעורבותה ו/או בהתנהלותו במסגרת הליכי ההתנגדות?

3.3אם כן – האם הצוואה בוטלה עקב התרשלותו באופן שהוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק.

3.4רכיבי הנזק וגובה הנזק.

3.5האם יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם לאור ממצאי פסק הדין בהתנגדות.

4.דיון והכרעה