פלאפון תקשורת בע"מ נ' ר.ו.פ מסחר ושיווק בע"מ

החלטה

זו התנגדות לביצועה של תביעה בסכום קצוב, אשר הוגשה בתוך המועד שנקבע בחוק.

כתב התביעה מתבסס על הסכם בין הצדדים, לפיו התחייב המבקש לשלם למשיבה בעבור שירותים שתספק לו, באמצעות הוראת קבע שנתן המבקש, לבנק בו מתנהל חשבונו.

סעיף 5 לכתב התביעה מציין, כי המבקש חייב למשיבה 27,224 ₪, בגין הוראות הקבע, אשר לא כובדו ע"י הבנק השייך, הוצאות גבייה בסך 856 ₪ להן זכאית התובעת מכוח ההסכם, וכן הפרשי הצמדה וריבית בסך 317 ₪. מכאן, החוב הנתבע – 28,398 ₪.

בתצהירו מצהיר המבקש, כי לאחר העברת הבעלות במכשירים מאביו לחברה, התחילו חיוביה של המבקשת ל"התנפח", כך שבמקום סך בן כ-1,500 ₪ שהיו משתלמים בד"כ, החלה המשיבה לדרוש סכומים בני כ- 4,000 ₪ - 4,500 ₪.

מצהיר המבקש, כי נוסף על חשבוניות מוגזמות, עת ביקשה המבקשת לתקן את המכשירים, טענה תחילה המשיבה, כי המכשירים אינם מבוטחים, אולם לאחר מכן, הפנתה המשיבה את המבקשת לתקן מקצתם בת"א ואף בב"ש. הדבר הכביד מאד על המבקשת והיווה הפרה להסכם ולהתחייבויותיה של המשיבה כלפי המבקשת, לספק לה שירות כנגד התשלומים שהיא מבצעת.

עוד טוען המבקש בתצהירו, כי פנה לחברה מתחרה, רכש מנויים חדשים וחדל להשתמש במנויים של המשיבה. או אז, בהתאם להסכם עימה הוסכם, כי בכל חודש תשלם המבקשת סך בן 600 ₪, עד לסיום תקופת ההתחייבות (כאשר נותרו 16 חודשים לסיום התקופה). לטענת המבקשת, החלה לשלם הסך המוסכם, אולם לאחר מכן החלה המשיבה לחייבה בסכומים גדולים יותר מן המוסכם. לכן הפסיקה המבקשת לכבד את הוראת הקבע.

ביום 26/1/11 התקיים דיון במעמד הצדדים. מהחקירה הנגדית עולה, כי המבקשת, באמצעות מר אנס עסלי, מאשרת, כי היה מס' לקוח על שם אביו של מר עסלי. בשנת 2008 הועבר הוא ע"ש החברה המבקשת.

עוד מציינת המבקשת בחקירתה, כי הפסיקה לשלם חשבוניות בזמן שהתחילו לקבל חיובים בסכומים גדולים יותר מן המוסכם.

המצהיר אישר, כי התשלומים פסקו בשל היעדרו של כיסוי מספיק בחשבון בו ניתנה הוראת התשלום.

המבקשת סיכמה וציינה, כי לאחר החקירה הנגדית, לא נמצאו כל סתירות בין תצהיר המבקשת לבין העולה מהחקירה הנגדית, ובכך עמדה היא בנטל להראות, ולו הגנה לכאורה, לצורך קבלת ההתנגדות.

עוד ציינה, כי עצם אי תשלומן של חשבוניות, מכל סיבה שהיא, אינה מחייבת לקבוע, כי לא קמה למבקשת כל טענת הגנה, הגם שהמשיבה מנסה להראות, כי הסיבה היא "א.כ.מ".

לטענת המבקשת, החישובים הינם מוגזמים וניתן לראות בסעיף 7 להסכם, כי הסכום בגין הפרה או יציאה מתוכנית הינו בסך 1,800 ₪, כך שסכום התביעה הינו סכום מופרך ואינו מחויב ע"פ ההסכמים. העובדות לפיהן מספר הלקוח היה לכתחילה משויך לאביו של המצהיר, ולאחר מכן למבקשת, מעידות כי המכשירים השייכים, היו מחוברים לשירותיה של המשיבה כבר משנת 1992/1993 ומכאן - אלמלא הפירה המשיבה את ההסכמים שנחתמו, לא הייתה המבקשת מבטלת את הוראת הקבע.

בראשית סיכומי המשיבה מפנה היא לעברו של סעיף 9 בתצהיר המבקשת, שם מוצהר "...לכן הפסקנו לכבד את הוראת הקבע...", טענות אלו, קרסו בחקירה הנגדית, שהרי זה אישר המצהיר, כי הסיבה בגינה חזרו התשלומים הייתה "א.כ.מ."

עוד מוסיפה המשיבה, כי טענות המבקשת, בכל הנוגע לחיובים מופרזים, אינן עומדות בהוראות הדין והפסיקה, הואיל ולא הוגש כל דו"ח חשבונאי נוגד, ולא נמצאה כל תשתית ראייתית הסותרת את ההסכמים שהציגה התובעת בכתב התביעה.

המבקשת מצהירה, כי היא חייבת בתשלום למשיבה, מודה בחוב בן של 10,800 ₪ אך בעניין זה טוענת, יש מאין, להימצאה של זכות קיזוז. גם טענה זו אינה עומדת בתנאי הפסיקה כיוון שנקבע לא אחת, כי טענת קיזוז תוכל להוות הגנה לכאורה, אך אם היא מפורשת, מפורטת ומנוסחת במדויק. עוד מציין, כי לא מצוין בסעיף שקובע לעניין התקופה או חלוקה לעניין התקופה, אלא מדובר בכל שלב במהלך תקופת ההתחייבות.

בתשובתה לסיכומי המשיבה, מציינת המבקשת, כי לפי התצהיר בסעיף 12(א), היה הסכם שקבע תשלומים בני 600 ₪, עבור מותר תקופתה ההתחייבות, 16 חודשים. חישוב הסכומים מגיע לסך 10,800 ₪ שהינו הסכום אותו המבקשת הייתה מחויבת לשלם עד סוף התקופה, בניגוד לתביעה שהינה ע"ס 28,000 ₪.

עת נדונה בקשה לרשות להתגונן, די לנתבע אם יראה הגנה לכאורה. נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים ע"ס 10,800 ₪. מאחר והמחלוקת נראית על פניה כעובדתית ולא משפטית, אולם היא גם טענה משפטית: תוקפם של ההסכמים, ופועל יוצא מכך- גובהו של החוב.

בין אם טענה זו משפטית ובין אם עובדתית היא, ההכרעה בה מחייבת הבאת ראיות.

טענת המבקשת בתצהירה, להפרת הסכם ע"י המשיבה, הסכם ע"פ (לא הוגש הסכם בכתב) המאוחר להסכם שבכתב (ראה סעיף 8 בתצהיר המבקשת), נותרה על כנה, לאחר הדיון בפני.