פלאח נ' מ.י. פרקליטות מחוז הצפון-אזרחי

החלטה

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסילת רשיון הנהיגה למשך 10 שנים שהוטלה על המבקש על ידי בימ"ש לתעבורה בנצרת בתיק ת"ד 20656-07.

2.נגד המבקש הוגש לבימ"ש לתעבורה בנצרת כתב אישום אשר ייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, גרם נזק לאדם ולרכוש ברשלנות ואי מתן זכות קדימה.

המבקש כפר באשמה, ולאחר שמיעת ראיות, הרשיע ביהמ"ש את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו, והטיל עליו עונש של קנס בסך – 5,000 ₪, פסילת רשיון הנהיגה למשך 10 שנים, מאסר בפועל של 8 חודשים, וכן מאסר על תנאי של ששה חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרם מוות ברשלנות.

המשיבה הסכימה לעכב את ביצוע רכיב המאסר בפועל שהוטל על המבקש.

3.על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור לביהמ"ש זה, והערעור נקבע לשמיעה ליום 14/09/10.

4.בבקשה בפניי טען המבקש, כי הוא נהג מונית ואין לו כל פרנסה אחרת, וכי מאז התאונה עברו יותר משלוש שנים, וכל אותה עת הוא נהג. הוסיף וטען, כי אם יתקבל הערעור על הכרעת הדין, יצא המבקש ניזוק קשות מבחינה כספית, ומה גם שלאור האמור לעיל, לא ייפגע האינטרס הציבורי אם הוא ינהג עד למתן הכרעה בערעור.

בטיעוניו בפניי, חזר על טענותיו והוסיף, כי ההגיון שעומד מאחורי עיכוב המאסר בפועל עומד גם מאחורי עיכוב ביצוע פסילת רשיון הנהיגה. הוסיף וטען, כי כתב האישום הוגש כחלוף שנה מיום התאונה, ובאותה תקופה המבקש נהג ברכב ולא היה מעורב בשום עבירה.

ב"כ המבקש הדגיש את מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, וכי הוא תומך בפרנסת בנו אשר לומד רפואה בחו"ל והוא זקוק לעזרתו.

מנגד, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה. הפנתה לנסיבות ביצוע העבירה וכן להכרעת הדין ולגזר הדין. הוסיפה כי המדובר בעונש בפסילה בפועל לעשר שנים, אותו כבר החל המבקש לרצות מיום גזר הדין, כלומר מיום 12/05/10.

טענה עוד, כי המבקש הורשע וחזקת החפות כבר לא עומדת לרשותו, על כן עליו למסור את הדין בהקדם ללא כל דיחוי, וחזרתו של המבקש לנהיגת כלי רכב, עלולה לערער את אימון הציבור במערכות אכיפת החוק, ועצם הרשעתו במעשים החמורים שפורטו בהכרעת הדין, מלמדת על מסוכנות המבקש היותו נוהג ברכב מנועי.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, בכתב האישום ובגזר דינו של ביהמ"ש קמא, וכן שמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אלה נימוקיי:

א.ההלכה היא, כי עונש פסילה מרוצה מייד לאחר גזר הדין ונטל השכנוע הוא על המבקש. ככל שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסילת רישיון נהיגה, הנטייה היא שלא לעכב ביצועו של עונש זה, עמד על כך כב' השופט עדיאל בע"פ 6341/04 אודליה הר אש נ. מדינת ישראל (טרם פורסם) (נבו הוצאה לאור בע"מ):

"משמדובר בפסילת רישיון נהיגה ולא בפגיעה בחירותו של אדם, הפגיעה הצפויה בנאשם, עקב חלוף תקופת הפסילה בטרם ישמע ערעורו, קטנה לאין ערוך מזו שתיגרם עקב חלוף תקופת המאסר קודם לשמיעת הערעור. מנגד, הפגיעה בציבור אשר עשויה להיגרם עקב נהיגת רכב על–ידי נהג שהוחלט לשלול את רישיונו, לפחות באותם מקרים בהם השלילה מוטלת על רקע הרשעה בנהיגה המסכנת את הציבור, עשויה להיות פגיעה קשה". (ראו גם: ע"פ 4708/05 אליהו סויסה נ. מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בענייננו, העבירה בה הורשע המבקש חמורה באופיה: על פי כתב האישום שהורשע בו המבקש, בתאריך 17/09/06 בסמוך לשעה 14:00 נהג המבקש ברכב מסחרי משא אחיד, וזאת מכיוון צומת נהלל לכיוון כפר יפיע, במהלך נסיעתו הוא עצר את רכבו על השוליים הימניים לכיוון נסיעתו על מנת לבצע פניית פרסה ולהשתלב בנסיעה במסלול הנגדי, וכאשר החל לחזור עם הרכב מן השוליים לכביש, הוא עשה זאת ללא תשומת לב לכל הנסיבות אשר בכביש ולתנועה בו, ולא הבחין בהתקרבות האופנוע למקום ולא נתן זכות קדימה לאופנוע וחסם עם הרכב את דרכו של האופנוע. יצויין, כי אופנוע זה היה נהוג על ידי עאמר אחמד, ונסע בנתיב הימני על הכביש לכיוון יפיע. כתוצאה מכך התנגש האופנוע בדופן הקדמי שמאלי של המשא וכתוצאה מהתאונה נהרג נוהג האופנוע.

מעבר לכך, על פי גזר דינו של בימ"ש לתעבורה, לנאשם 40 הרשעות קודמות כאשר הוא נוהג משנת 1967 ולחובתו הרשעות מסוג רמזור אדום, אי ציות לרמזור ב 37, עקיפה בדרך לא פנויה. זאת ועוד, המבקש כיום מורשע בדין, כך שחזקת החפות אינה עומדת לו.

ב.למעלה מן הנדרש, יצויין, כי הדיון בערעורו של המבקש נקבע לתאריך 14/09/10 וגזר דינו של ביהמ"ש קמא ניתן כבר ביום 12/05/10, מאז החל המבקש לרצות את הפסילה בפועל, כך שעיכוב הפסילה בשלב זה יש בה כדי לערער את אימון הציבור במערכות אכיפת החוק.

ג.לעניין סיכויי הערעור שהגיש, לא אוכל לחוות דעתי מאחר ולא הונחו בפניי נימוקי הערעור.

6.מכלול הנסיבות שפירטתי לעיל, מטות את הכף לכיוון דחיית הבקשה. נסיבותיו האישיות של המבקש ומצבו הכלכלי הקשה, כפי שפורטו לעיל, אין בהן בנסיבות העניין, כדי להצדיק עיכוב פסילת רישיון הנהיגה.

7.אי לכך, ולאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.