פישמן נ' בן חורין

פסק דין

בפני תביעה כספית בסך 13,367 ₪ (קרן, לא כולל הוצאות או הפרשי הצמדה וריבית), שעניינה שכר-טרחת התובע בעניין בו טיפל עבור הנתבע.

התביעה הוגשה מתחילה לפי סדר דין מקוצר, ולאחר שניתנה רשות להתגונן (החלטה מיום 15.7.2013) הועבר התיק לסדר דין מהיר. התובע הגיש את ראיותיו, והנתבע הגיש לתיק סדרת הודעות, בהן שינה דעתו מפעם לפעם. בתחילה (הודעה מיום 2.9.2013) הודיע כי אין בדעתו להמשיך בניהול ההליך, "ולכן אבקש להעביר לתובעים את סכום תביעתם ולסיים את הפרשה".

לאחר שהתובע עמד על פסיקת הוצאות בנוסף על סכום התביעה, שינה הנתבע פניו והודיע (הודעה מיום 20.10.2013), כי "מכל האמור לעיל ובהנחה שהתובעים אינם מקבלים את הצעתי אבקש ארכה להיערך למשפט ע"מ להוכיח כי התובעים גרמו לי נזק רב...".

לאחר שהוצע לנתבע ע"י בית המשפט (החלטת כב' הרשם הבכיר רף מיום 9.1.2014) לשקול שוב את האפשרות של הותרת שאלת ההוצאות בלבד לשיקול דעת בית המשפט, השיב הנתבע (הודעה מיום 28.1.2014), כי הוא דבק בעמדתו, "ולכן אם התובעים לא מסכימים להצעתי, הנני מבקש להציג את טיעוני בבית המשפט".

לפיכך נקצב לנתבע מועד להשלמת מסמכים ותצהירים מטעמו, אלא שתחת השלמת האמור, שב והגיש הודעה רביעית (הודעה מיום 3.3.2014), לפיה "למרות שאני חושב שהצעתי לאנשים האלה כסף שלא הגיע להם, אני מותיר את כל הסוגיה לשק"ד בית המשפט".

מן הראוי להדגיש, כי עמדתו המדויקת של הנתבע עדיין אינה ברורה. התובע עומד על קבלת מלוא תביעתו, ומבקש כי ייפסקו לטובתו הוצאות; הנתבע, מאידך, לבד מחוסר העקביות בהודעותיו, לא חזר שוב על דבריו בהודעתו המקורית, לפיה הוא מסכים לכך שסכום התביעה עצמו ייפסק לתובע; לכאורה, יש לראות את עמדתו האחרונה כהסכמה למתווה הדומה במהותו להכרעה לפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט – מתווה שהתובע מעולם לא נתן לו את הסכמתו.

דא עקא, שהגעתי למסקנה שיש לראות את הנתבע כמי שאכן חזר לעמדתו המקורית, בהסכמה לתשלום סכום התביעה עצמו, והוסיף עליה את הסכמתו כי גם שאלת ההוצאות פתוחה ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. הטעם לכך נעוץ בדיני מניעות ותום לב דיוני (זאת לבד מהאפשרות הסבירה-למדי, שאכן כוונת הנתבע, בסופו של יום, היא כפי שאני מבקש לייחס לו בדברים האחרונים). בית המשפט אינו זירת משחקים, ועל בעלי דין לפעול לפי סדרי הדין. הגשת הודעות באופן האמור עושה חוכא ואיטלולא מההליך המשפטי ומבית המשפט – גם אם לא זו היתה כוונת הנתבע. אני סבור, אפוא, שהנתבע מנוע, עתה, מלטעון לכל אפשרות לבד מזו שעל פיה אני משתית את פסק-דיני.

לפיכך, ומכוח הסכמת הצדדים, במפורש או מכללא, אני מקבל את התביעה עצמה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה, 13,367 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשתה ועד היום.

בנוסף, לאחר ששיוויתי לעיני רוחי את התנהלות הצדדים בכתבי הטענות מצדם; את הצורך בקיום דיון, חקירות וסיכומים בבקשה למתן רשות להתגונן, שהתקבלה; את היקף הראיות שהגיש התובע; ואת החיסכון בזמן השיפוטי שנבע מהסכמת הנתבע להכרעה מהירה בתיק – אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום האגרה (365 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום) וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪.

התובע רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ד, 16 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: