פינקלשטיין נ' מלמד ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותו בגין נזקי תאונת דרכים.

לטענת התובע נפגע רכבו ביום 18.7.10 בעת שהנתבעת 1 שנהגה ברכב מאחוריו לא שמרה מרחק ופגעה בחלקו האחורי שמאלי של רכבו.

לטענת הנתבעת התאונה ארעה באשמו הבלעדי של התובע אשר נסע בנתיב בימני מתוך שני נתיבים וביקש למעשה לעקוף את הנתבעת 1 ולפנות שמאלה בנתיב השמאלי וכך נגרמה התאונה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים בפני באתי לכלל מסקנה כי שני הצדדים חולקים באחריות לאירוע התאונה, הגם בחלקים שונים. טעמיי להלן.

לא מצאתי כי התובע הוכיח את גרסתו על פיה נסע בנתיב השמאלי לאורך כל הדרך ואילו הנתבעת 1 לא שמרה מרחק ועל כן נגרמה התאונה. שילוב מיקומם של הנזקים בשני הרכבים (אחור שמאל-תובע וקדימה ימינה- נתבעות, אינו עולה בקנה אחד עם גרסתו זו.

ויובהר, בניגוד לטענת התובע, נזקיה של הנתבעת אינם מצוים אך בחלק הקדמי, אלא שהם נצפים גם מן החלק הצידי ימני.

נוכח כך נוטה אני לקבל את הגרסה על פיה סטה רכב התובע לכיוון נסיעתה של הנתבעת.

עם זאת, איני סבורה כי האחריות רובצת במלואה לפתחו של התובע.

שני בעלי הדין העידו בפני כי מהירות נסיעתם הייתה נמוכה וכי עמדו ברמזור קודם שהחלו בפנייה שמאלה. בנסיבות אלו ניתן היה לצפות כי הנתבעת 1 תוכל לחזות בסטייתו של התובע.

העובדה כי מיקום הנזקים ברכב התובע הם בחלק אחורי שמאלי מלמדת כי התובע כמעט והשלים את הכניסה לנתיב.

בנסיבות אלו ניתן היה לצפות מן הנתבעת 1 כי תוכל לראות את סטייתו של התובע לנתיב הנסיעה ואף לפעול על מנת להקטין את הנזקים או למנוע אותם באופן כולל.

הנתבעת 1 אף נשאלה ע"י התובע שאלות באשר למועד בו ראתה את רכבו כשהוא פונה לנתיב השמאלי וטענה כי למעשה לא ראתה את הרכב עד למועד התאונה. בכך יש כדי לחזק את מסקנתי כי נפל כשל גם בדרך התנהלותה של הנתבעת 1.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, אני סבורה כי יש ליחס לנתבעות אחריות לאירוע התאונה בשיעור של 40% ואילו לתובע אחריות בשיעור של 60%.

באשר לנזקים – הרי שהתובע הגיש לעיוני דו"ח שמאי ומסמכים המלמדים על שכר טרחה השמאי. במהלך הדיון טען התובע כי מכר את הרכב זמן קצר לאחר התאונה, וכי נדרש להפחית סך של 3,000 ₪ עקב הנזק.

איני סבורה שיש מקום לפסוק פיצוי בגין מכירת הרכב במחיר בו נמכר, שכן לא הוצגו לי ראיות המלמדות על כך שאכן הופחת הסכום ומה היו הטעמים לאותה הפחתה.

זאת ועוד, כתב התביעה מונה רכיב של ירידת ערך בשיעור של 1,057 ₪ בלבד, דהיינו סכום שונה לחלוטין מזה הנטען ע"י התובע.

התובע הוסיף ועתר לפיצוי בגין הפסד ימי עבודה, הוצאות ועוגמת נפש.

פסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש היא לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט. איני סבורה כי אירוע התאונה בה נגרם נזק לרכוש, בוודאי בהיקפים המתוארים, מצדיק פיצוי בגין עוגמת נפש. באשר לאובדן ימי עבודה – שהרי לא הוצגו לי ראיות באשר לשיעורו של הנזק. גם במקום שבו הייתי נכונה לקבל את טענתו של התובע כי נאלץ להעדר מהעבודה, עדיין היה על התובע להוכיח מהו גובה השתכרותו וכי אכן נגרע משכרו שיעור כלשהו בגין האירוע נשוא התביעה. במקום שבו לא הוצגו לי ראיות כאלו, אין מקום לפסיקתו של פיצוי בגין אובדן ימי עבודה.

נוכח האמור לעיל, שיעור הנזק הכולל עומד על 3,837 ₪. שיעור אחריותן של הנתבעות עומד כאמור על 40% ומכאן שעל הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 1,535 ₪.