פיטרו נ' תבל ואח'

פסק דין

ביום 9/1/12, שהיה יום גשום, אירעה תאונת שרשרת בה היו מעורבים ארבעה רכבים.

הרכב הראשון היה רכב התובע, שמעון פיטרו, מ.ר. 6381618 (להלן: "רכב התובע").

הרכב השני בו נהג הנתבע מס' 1 מר בנימין תבל, הינו רכב מסוג סוזוקי, מ.ר.י 7450619 (להלן: "הסוזוקי") אשר השימוש בו היה מבוטח באותה עת ע"י נתבעת מס' 5.

הרכב השלישי היה נהוג ע"י הנתבעת מס' 2, גב' פועה ראובן, מסוג מזדה, מ.ר. 5942365 (להלן: "המזדה"), אשר השימוש בו היה מבוטח ע"י הנתבעת מס' 6.

הרכב הרביעי היה נהוג ע"י הנתבע מס' 3, מר טל אקשטיין, מסוג טיוטה, מ.ר.י 3428156 (להלן: "הטיוטה") והשימוש בו היה מבוטח ע"י הנתבעת מס' 4.

תביעת התובע הינה תביעה לפיצוי בגין נזקים ישירים העומדים ע"ס של 4,221 ₪ (נזק ישיר 3,541 ₪ ושכ"ט שמאי 650 ₪) ואילו תביעת פועה ראובן הינה בגין נזקים עקיפים אשר בהתאם לאישור הפסדים עומדים על סך של 1,014 ₪.

המחלוקות בין הצדדים נוגעות לשאלות הבאות:

א. האם יש מקום לייחס לתובע שהיה הרכב הראשון רשלנות תורמת בשל העובדה שנטענה ע"י חלק מהצדדים האחרים, כי הוא עצר את רכבו באמצע הכביש במפתיע וללא סיבה של ממש למעט רצונו לשוחח עם רכב שעבר במסלול הנגדי.

ב. האם רכב הסוזוקי פגע ברכב התובע קודם לפגיעה בו מאחור ע"י רכב המזדה או שמא הספיק לעצור את רכבו ורק לאחר מכן נהדף כתוצאה מפגיעת המזדה בו.

ג. שאלה זהה מתעוררת ביחס לרכב המזדה שכן הנהגת ברכב זה טוענת אף היא, כי לא פגעה ברכב הסוזוקי שנסע לפניה קודם לפגיעה בה מאחור והדיפתה אל הסוזוקי.

ההכרעה בשאלות אלה (שלא יידונו עפ"י סדרן) יהא בה להשפיע על שיעור ההשתתפות של כל אחת מהמבטחות בנזקי התובעים בפני.

במהלך הדיון בפני שמעתי את עדויות ארבעת הנהגים.

התובע בעדותו ציין כי נסע בכביש המוביל מנהריה לראש הנקרה, פנה בצומת בצת ימינה, כאשר מס' מטרים לאחר הפניה (כ- 20-30 מטר) עצר את רכבו, לטענתו, כתוצאה מעצירתו של רכב אחר לפניו. בסמוך לאחר עצירתו, חש התובע מכה מאחור ולאחר מכן חש בשתי חבטות נוספות, כך שבסה"כ הרגיש ב- 3 פגיעות נפרדות.

התובע לא יכול היה לציין איזה מהפגיעות היתה חזקה יותר וגם לאחר שעומת עם גרסה שנמסרה מפיו ונרשמה ע"י סוכן הביטוח שלו ובה צוין כי הרגיש בשתי חבטות ולא שלוש, חזר על גרסתו כי הרגיש ב- 3 פגיעות, וטען כי ככל הנראה הרישום שערך סוכן הביטוח לא היה מדויק.

לעומת גרסתו של התובע בעדותו בפני, טען הנתבע מס' 1, כי הבחין ברכב התובע עוצר ולפיכך האט עד עצירה מלאה את רכב הסוזוקי במרחק של כמטר מרכב התובע, ומיד לאחר שעצר והרים עיניו למראה חש בחבטה בחלק האחורי של רכבו ולאחר מכן חש בחבטה נוספת. הנתבע לא יכול היה לציין איזו מהחבטות שספג רכבו מאחור גרם להדיפתו אל רכב התובע, אך ציין כי שתי החבטות היו חזקות.

הנתבעת מס' 2 ציינה בעדותה, כי הבחינה ברכב הסוזוקי שנסע לפניה בולם ולפיכך בלמה אף היא ותוך כדי בלימתה, חשה לפתע במכה מאחור אשר הדפה אותה אל עבר רכב הסוזוקי. עדה זו לא יכלה לציין באופן חד משמעי כי הספיקה לעצור את רכבה קודם לקבלת החבטה מאחור ואף לא יכלה לומר באם רכב הסוזוקי הגיע לעצירה מלאה קודם לפגיעת רכבה בו.

נתבע מס' 3 אישר כי פגע ברכב המזדה מאחור, אולם לטענתו היה במהלך נסיעה איטית ביותר בשל הפניה ימינה, וכי רק החל בביצוע הפנייה ימינה ומיד לאחר תחילת הפנייה הבחין ברכב המזדה בולם ולפיכך מיד בלם, אך לא הספיק לעצור קודם לפגיעה במזדה. לטענתו פגיעתו במזדה היתה קלה ביותר כפי שהדבר משתקף בתמונות הנזק שהציג וחוות הדעת מטעמו לפיה הנזק לרכבו הסתכם בנזק קל ביותר לפגוש הקדמי, שעלות תיקונו עמדה על כ- 2,000 ₪.

לאחר שמיעת עדויות הצדדים בפני ובעיקר לאור העובדה כי גרסת התובע כפי שנמסרה בסמוך לאחר התאונה היתה שונה מזו שנשמעה בפני, אני קובעת כי רכב הסוזוקי אכן הספיק לבלום קודם לפגיעה ברכבו מאחור ולפיכך, אין לחייב את הנתבע מס' 1 ומבטחתו בהשתתפות בנזקי התובע.

באשר לנתבעים 2 ו- 3 ומבטחיהם – אינני מקבלת טענת הנתבעת 2 כי לא פגעה ברכב הסוזוקי קודם לפגיעה בה מאחור, ומקובלת עלי יותר עדותו של הנתבע 1 לפיה חש בשתי מכות באחורי רכבו, דהיינו שקודם פגעה בו המזדה, ולאחר מכן, בשל פגיעת הטויוטה במזדה הוחמרה הפגיעה ברכבו.