פורטס ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

לפני עתירה להורות למשיב לבטל את צו ההרחקה וצו המשמורת שהוצא לעותרת ולהורות על שחרורה מכח סעיפים 13ו(א)(3) ו-13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952 (להלן "החוק").

אלה עיקרי העובדות:

העותר אזרח ותושב ישראל רווק.

העותרת אזרחית ותושבת אוקראינה רווקה אף היא, נכנסה לישראל ביום 27.12.09 באשרת תייר שהיתה תקפה עד ליום 27.3.10 ועל פי הנטען התגוררה עם העותר בדירתו של העותר כידועים בציבור.

בעקבות פנייתו של העותר ליחידת "עוז" נעצרההעותרת ביום 16.5.10 והוצאו נגדה צו משמורת וצו הרחקה.

ביום 25.5.10 הגישה העותרת עתירה מנהלית כנגד צו ההרחקה וצו המשמורת, בטענה כי היא שוהה בישראל כדין מאחר ושגרירות ישראל באוקראינה הנפיקה לה אשרת כניסה לשנה (עת"מ 38318-05-10) (להלן "העתירה הראשונה").

ביום 14.6.10 התקיים דיון בעתירה הראשונה ובית המשפט התבקש להתיר לעותרת לתקן את העתירה מאחר והתברר כי העותרת בהריון והעותר מוכן לשוב ולחיות עמה.

בית המשפט דחה את הבקשה לתיקון עתירה ולפיכך ביקשה העותרת למחוק את העתירה הראשונה ולאפשר לה להגיש תוך 7 ימים עתירה חדשה. העתירה הראשונה נמחקה ביום 21.6.10 ובית המשפט הותיר על כנו את צו הביניים האוסר על הרחקת העותרת מישראל, במשך 10 ימים נוספים, כדי לאפשר לה להגיש עתירה חדשה המבוססת על הטענות החדשות שהועלו בדיון - חיים משותפים עם בן זוג והיותה בהריון. צו המשמורת נשאר על כנו.

ביום 28.6.10 התקיים דיון נוסף בפני בית הדין לביקורת משמורת אשר התבקש להורות על שחרורה של העותרת נוכח היותה בהריון. הבקשה נדחתה.

ביום 20.7.10, ולאחר שהוחלף הייצוג, פנתה ב"כ העותרת לממונה על ביקורת הגבולות בבקשה לשחררה ממשמורת מכח סעיפים 13ו(א)(3) ו-13ו(א)(4) לחוק.

ביום 21.7.10 נתן המשיב החלטתו לפיה נדחתה בקשתה של העותרת מאחר והיא לא הגישה עתירה חדשה תוך 10 ימים מיום מחיקת העתירה הראשונה.

טענות העותרים

לטענת העותרים הם ידועים בציבור שהתגוררו יחדו עד יום מעצרה של העותרת, וגילו לאחר מעצרה כי היא בהריון. בעקבות כך הם מבקשים לתת להם אפשרות להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל כידועה בציבור של העותר.

לטענתם, הם הכירו באמצעות האינטרנט ולאחר מספר חודשים של שיחות באמצעות האינטרנט, הזמין העותר את העותרת לישראל. הם חיו בדירת העותר כבני זוג אך בעקבות מריבה שפרצה בינהם ביום 16.5.10, הזמין העותר את יחידת עוז. בעקבות מעצרה הוצאו נגד העותרת צו משמורת וצו הרחקה.

העותרת שוהה מאחורי סורג ובריח מאז 17.5.10. עתה, לאחר שהעותרים השלימו ביניהם והעותר הביע את רצונו לחיות עם העותרת הנושאת את ילדו בבטנה, ראוי לנקוט כלפי העותרת בצעד פחות דרסטי ולהורות על שחרורה.

הריונה של העותרת מהווה סיבה מספקת לשחרורה ממשמורת לפי סעיף 13ו(א)(3) כפי שקבע בית הדין שלמשמורת במקרים אחרים אליהם הפנתה ב"כ העותרים.

נוסף לזכות על פי סעיף 13ו(א)(3), קמה לעותרת זכות גם לפי סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל מכיוון שהעותרת שוהה במשמורת למעלה מ-60 יום ברציפות.

עד טוענים העותרים כי, המשיב התעלם בהחלטתו מהעובדה שבעת מחיקת העתירה הראשונה לא קמה עדין עילה לשחרורה של העותרת מכח סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל. לכן, גם אם לא פעלה העותרת בהתאם לפסק הדין מיום 21.6.10 אין בכך כדי לדחות את בקשת העותרת מנימוק שהובא בהחלטת המשיב.

לטענת העותרת, היא לא היתה מודעת לכך שעליה להגיש עתירה חדשה תוך פרק זמן קצוב ואילו לב"כ המייצגת אותה עתה נודע על תוכן פסק הדין בעתירה הראשונה רק ביום 18.7.10, לאחר חלוף פרק הזמן שהוקצב לה להגשת העתירה החדשה. המשיב מאידך, ידע כי העתירה הראשונה נמחקה ביום 21.6.10 אך הוא בחר שלא ליזום הליך הרחקה של העותרת והמשיך להחזיק אותה במשמורת.