פודים נ' ועדת האתיקה במחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין

           לפנַי ערעור על החלטת כב' הרשם ר' גולדשטיין בבש"פ 6710/19 מיום 1.12.2019, במסגרתה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) בעב"י 59457-03-19 מיום 17.7.2019.

הרקע לערעור

1. נגד המערער הוגשה תלונה לוועדת האתיקה שליד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן: ועדת האתיקה) בגין התנהלות רשלנית של המערער בניהול הליכים משפטיים והליכי הוצאה לפועל. תחילה, התקבלה בקשתו לעכב את ההליך המשמעתי עד להכרעת בית משפט השלום בירושלים בהליך אזרחי שננקט נגדו על ידי לקוחותיו באותו עניין (ת"א 2766/09) (להלן: ההליך האזרחי). יחד עם זאת, בשלב מסוים, ביום 27.2.2011 בטרם מתן הכרעה בהליך האזרחי, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המערער לבית הדין המשמעתי במחוז ירושלים (להלן: בית הדין המחוזי) בגין ביצוע עבירות משמעת (בד"מ 12/11). בית הדין הורה על עיכוב הליכי המשמעת נגד המערער עד לסיום ההליך האזרחי.

2. לאחר שניתן פסק הדין בהליך האזרחי, חודש ההליך המשמעתי, וביום 18.6.2018 הוכרע דינו של המערער על ידי בית הדין המחוזי אשר אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בהליך האזרחי. המערער הורשע בביצוע עבירות משמעת של אי מילוי חובת עורך דין כלפי לקוח, והושת עליו עונש השעיה לתקופה של שלוש שנים וקנס בסך של 7,000 ש"ח. ערעור שהגיש המערער לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי) על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית הדין המחוזי – נדחה (בד"א 47/18). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

3. בפסק דינו מיום 17.7.2019, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בין היתר נקבע כי אף אם נפל פגם בהליך המשמעתי משום שלא ניתנה למערער, לטענתו, האפשרות להגיב לתלונה נגדו, וספק אם כך היה, חזקה שזכות השימוע שלו מוצתה במסגרת הגנתו בהליך האזרחי. על כל פנים, בהחלטת בית הדין המחוזי לעכב את הליכי המשמעת עד להכרעה בהליך האזרחי היה כדי לרפא את הפגם הנטען.

4. ביום 2.10.2019 הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך מזכירות בית המשפט דחתה את ההליך מהמרשם בשל האיחור שבהגשתו. ביום 10.10.2019 הגיש המערער בקשה להארכת מועד, בה טען כי על הליך ערעורי בהליכי משמעת חלים סדרי הדין של הדין האזרחי, ועל כן בקשתו לא הוגשה באיחור, שכן ימי הפגרה אינם באים במניין הימים להגשת הבקשה. עוד טען המערער כי גם אם טעה, מדובר בטעות שנעשתה בתום לב, אשר יש להכיר בה כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת בקשתו. כמו כן טען כי סיכויי הערעור בעניין טענותיו להגנה מן הצדק ובעניין חומרת העונש שהוטל עליו הינם טובים. המשיבה התנגדה לקבלת הבקשה.

5. ביום 1.12.2019 דחה הרשם את הבקשה להארכת מועד. הרשם ציין כי לרשות המערער עמדו 30 ימים להגשת בקשתו, והלכה היא שימי הפגרה באים במניין הימים לצורך הגשת הליכים מעין אלו. מכאן שבקשת המערער הוגשה באיחור ניכר. הואיל וטעות בהבנת הדין אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן הארכת מועד, ולא נמצא כי הטעות במקרה זה הייתה סבירה בנסיבות העניין, אין מקום לאפשר את הארכת המועד המתבקשת. כמו כן, סיכוייו הלכאוריים של ההליך, בהיותו בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי", אינם גבוהים על פניהם.

6. בערעור שלפנַי, המערער טען כי שגה הרשם בהחלטתו. לשיטתו, טעות במניין הימים הוכרה כ"טעם מיוחד" שעשוי להצדיק מתן הארכת מועד, ומכיוון שטעותו נעשתה בתום לב יש לאפשר לו את ההארכה המבוקשת. עוד שגה הרשם בהערכת סיכויי הערעור. הערכאות הקודמות שגו בכך שהתעלמו מטענתו שנמנעה ממנו זכות הטיעון בטרם הוגשה הקובלנה נגדו, ומדובר בפגם מהותי בהליך המקים לו הגנה מן הצדק שתוצאתה זיכויו.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובהחלטות הקודמות הנוגעות להליך זה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.