פואד נ' גמהור וופא ואח'

פסק דין

1.התובע הגיש תביעה כספית בסדר דין מהיר כנגד הנתבעת 1 וואפא ג'מהור, כנגד הנתבע 2 וכנגד הנתבעת 3 – המבטחת של הנתבעת.

2.בכתב התביעה עותר התובע כי ביהמ"ש יחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 23,634 ₪ (להלן: "סכום התביעה").

3.ביום 10.09.08 אירעה תאונה בה היו מעורבים רכב פרטי מס' רישוי 52-611-16 (להלן: "רכב התובע"), אשר היה נהוג ע"י התובע.

4.מאידך, בתאונה היה מעורב רכב פרטי מס' רישוי 51-359-59 (להלן:"רכב הנתבעת"). רכב זה היה מבוטח ביום התאונה אצל הנתבעת 3 (להלן:"מנורה") בפוליסת ביטוח תקפה המכסה את אחריותה כלפי צד ג'. רכב זה היה נהוג ע"י הנתבע 2.

5.בדיון מיום 14.02.10 הופיע התובע וטען כי נוכח נסיבות התאונה כפי שאלו פורטו על ידי התובע, המסקנה המתחייבת כי החבות לאירוע נופלת על כתפי הנתבע 1, ועל כן על הנתבעים כאחד לשלם את סכום התביעה.

מאידך, טענה מנורה כי תרחיש התאונה הוא כזה שיש לייחס אחריות תורמת לאירוע ואשר נופלת על כתפי התובע.

כן טענה מנורה כי עפ"י מידע שברשותה רכב התובע עבר תאונה משמעותית בעברו, תאונה שגרמה להכרזתו כאובדן להלכה.

הואיל והשמאי מטעם התובע לא גילה את האירוע בבדיקת רכב התובע לא בתחילה, ואף לא לאחרי שהגישה את כתב הגנתה, יש לפסול את חוו"ד השמאי באופן שעלינו לומר כי אין לפנינו הוכחת נזק מטעמו של התובע ומכאן שדין תביעתו של התובע להידחות.

6.תחלה אבקש לדון בשאלת אחריות תורמת שמבקשת מנורה לייחס לתובע. עיינתי בתמונה ת/1 שצירף התובע וממנה נמצאתי למד כי מבחינה חוקית היה על הנתבע להאט את מהירות נסיעתו בהצטלבות שנוצרה מנתיב נסיעתו מחד, ומאידך מנתיב נסיעת התובע.

אין חולק כי לתובע זכות קדימה בנתיב נסיעתו עפ"י המצב החוקי במקום.

אולם, טוענת ב"כ מנורה כי מצב זה דומה למי שחוצה צומת מרומזר באור ירוק ובמאונך לו מגיע רכב הנוסע באור אדום.

טוענת ב"כ מנורה כי העובדה שרכב התובע נפגע דווקא בקדמתו מוכיחה שהתובע לא שת לבו לנעשה בצומת. לו היה מאט את מהירות נסיעתו לא היה מתרחש דבר.

ב"כ התובע טוענת כי דווקא הפגיעה בקדמת רכב התובע מוכיחה את צדקת טענתו כי הנתבע נסע במהירות מופרזת ולא היה סיפק בידי התובע לעשות דבר למניעת התאונה.

7.במחלוקת זו שבין הפרקליטות דעתי כדעתה של ב"כ התובע. אני מקבל את דבריו של התובע כי נסע במהירות 20 קמ"ש וכי לפני הצומת המדובר ישנם סיבובים. דבריו אלו של התובע לא נסתרו בדרך כלשהיא ע"י הנתבעים או מי מטעמם.

התובע נסע לטעמי במהירות סבירה עפ"י התמונה שהציג. אם סברה מנורה כי נסיעתו של התובע היתה שלא כהלכה היה עליה להעיד את הנתבע 2 , מה שלא ארע בפועל, וכן לצרף לעיונו של ביהמ"ש תצלום רחב יותר של הצומת ממנו היה אפשר לגזור מסקנה לגבי הטלת אחריות (רשלנות) תורמת על התובע.

משלא כך נעשה, טענת הנתבעים נדחית ואני מטיל אחריות מלאה ובלעדית על הנתבע.

8.מכאן יש לעבור ולהכריע בדבר טענתה של הנתבעת מנורה כי אין היא חבה בפיצוי של התובע במלוא נזקו משום שרכבו עבר תאונה קודמת קשה בהיקפה, שכן באותה תאונה ובעקבותיה הוכרז רכב התובע כאובדן להלכה.

התובע טען בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעים כי לא ידע מאומה על תאונה קודמת. יתרה מזו, הוא הבעלים השביעי ברשימת הבעלים וקודם שביצע את רכישת הרכב הוא פנה למכון מורשה ברעננה ולא אמרו לו מאומה על תאונה קודמת. הוסיף וטען התובע לסיכום נקודה זו כי שלם עבור הרכב סך של 105,000 ₪ כאשר המחיר במחירון היה אותה שעה 120,000 ₪. משמע, לענין זה הוא שלם כמעט מחיר מחירון ולו היה מעלה על דעתו שהרכב היה מעורב בתאונה, לא היה קונה אותו.

9.הנתבעת מנורה צירפה לתיק ביהמ"ש חוו"ד שמאית של א. בן ארצי שמאים לפיה בשנת 2003 בשעה שהרכב היה בבעלות עידו פדלון (והיא היתה המבטחת שלו) הוא נפגע בחזיתו והנזק שנגרם היה בסך 53,439 ₪ (לפני מע"מ) באופן המהווה 37% מערך הרכב.