פארס נ' ג'ראד

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן.

בכתב התביעה נטען, כי המבקש חתם על התחייבות לשלם למשיב, תוך 7 ימים מיום חתימת ההסכם (3/3/09), סכום של 3,300 ש"ח. מאחר וסכום זה לא שולם, הוגשה התביעה.

המבקש מאשר חתימתו על גבי ההסכם שצורף לכתב התביעה. עם זאת הוא טוען, כי נאלץ לחתום על ההסכם, אף על פי שלא היה חייב למשיב דבר, וזאת כערבות לחובו של אדם אחר, זין עבד אלחק, כלפי המשיב. לטענת המבקש, אותו עבד אלחק היה חייב לו בגין רכישת סחורה ממנו סכום של כ- 56,000 ₪, על כן סוכם בינו לבין המבקש כי המבקש יגיע אל החנות של עבד אלחק ויקח את כל תכולת העסק. כאשר הגיע למקום נתקל שם במשיב, אשר השכיר לעבד אלחק את החנות, והלה לא איפשר לו לקחת את תכולת החנות, בטענה שעבד אלחק חייב לו סכום של 3,300 ₪ בגין דמי שכירות.

לאחר דין ודברים בין הצדדים וכאשר, לטענת המבקש, חש מאויים בשל כך שנאספו במקום מספר גברים, הסכים המבקש לחתום על ההסכם, ולהתחייב לשלם 3,300 ₪ ובמקביל שתכולת העסק תמושכן לטובת המשיב עד לתשלום החוב. לטענת המבקש, כחודשיים לאחר מכן דרש ממנו המשיב לשלם את החוב, ואילו המבקש הודיע כי יעשה כן אם יקבל לידיו את תכולת העסק במצב בו היתה בעת חתימת ההסכם. לאחר מכן, לטענת המבקש, לא שמע שוב מהמשיב, ועל כן סבר, כי עבד אלחק סילק את חובו כלפי המשיב. בינואר האחרון, למעלה משנתיים לאחר הפרשה, הופתע לקבל את כתב התביעה לידיו. בתגובה הודיע המבקש למשיב ביום 1/2/12, כי הוא מבטל את החוזה.

המבקש טוען, כי בהסכם בין הצדדים נפלו פגמים, המקנים לו את הזכות לבטל את ההסכם. לטענתו, המשיב גרם לו להתקשר בחוזה תוך הטעייה, כפייה ועושק. עוד טוען המבקש, כי המשיב הפר את התחייבותו כלפיו, בכך שלא סיפק את תכולת העסק כמוסכם, ובהתנהגותו אף גרם לו נזק, בכך שמנע ממנו להיפרע מתוך תכולת העסק את חובו של עבד אלחק.

אם יש בטענת המבקש הגנה מפני התביעה, הרי שזו דחוקה ביותר.

הנסיבות המתוארות בתצהיר המבקש באשר לחתימת ההסכם, ספק אם עולות הן כדי כפייה או עושק, כהגדרתן בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. טענת ההטעייה אינה ברורה כלל, ולא ברור כיצד ובמה הטעה המשיב את המבקש. יתר על כן, כל הפגמים הנטענים בכריתת החוזה הם כאלו שמקנים לנפגע את זכות הביטול, כאשר על פי סעיף 20 לחוק הנ"ל, הביטול צריך להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה – תוך זמן סביר לאחר שזו פסקה. קשה לראות בביטולו של ההסכם כשנתיים וחצי לאחר כריתתו, ביטול תוך זמן סביר, וזאת לאור הנסיבות המתוארות בתצהיר המבקש. רק בדוחק רב ניתן לקבל את הטענה, כי מאחר שהמבקש סבר שעבד אלחק פרע את חובו, לא היה צורך בביטול החוזה קודם לכן. יתר על כן, כל הנסיבות המתוארות בתצהיר המבקש לא בא זכרן בהסכם בין הצדדים, שאין בו מילה אודות קיום החיוב ע"י החייב העיקרי, כטענת המבקש. אף אין בהסכם זכר להתחייבות כל שהיא של המשיב כלפי המבקש, כטענתו, ולכך שתשלום הסכום על ידי המבקש מותנה בתנאי כל שהוא.

הדין הוא, כי גם טענת הגנה דחוקה מצדיקה מתן רשות להתגונן. עם זאת, מאחר ומצאתי כי ההגנה דחוקה מאוד כאמור, אני סבורה כי יש להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה מתאימה בהתאם לתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להבטחת סכום התביעה והוצאות ההליך.

אשר על כן, אני מורה כי תינתן למבקש רשות להתגונן בכפוף להפקדת 5,000 ₪ בקופת בית המשפט. סכום זה על המבקש להפקיד תוך 30 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן, תידחה בקשתו ויינתן נגדו פסק דין בהתאם לתביעה.

החלטה זו ניתנת בהתאם לסמכותי על פי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ותביא את התיק בפני עם הפקדת הסכום האמור בקופת ביהמ"ש, או בחלוף המועד להפקדתו.

ניתנה היום, ד' אדר תשע"ב, 27 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: