פ"ל 4593-01-16 מדינת ישראל נ' ל.

הנאשם הודה והורשע בכתב אישום חמור, שעניינו, נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה תקף, פרק זמן של חמש וחצי שנים לערך וללא תעודת ביטוח תקפה, כמפורט בכתב האישום.

על פי עובדות כתב האישום, הרי שביום 14.1.16, נהג הנאשם ברכב, בתל אביב, ברחוב ***, בסמוך לצומת עם רחוב * וזאת על אף היותו פסול מנהיגה, על פי גזר דין שניתן, בנוכחותו, ביום 16.9.15, בתיק 2113-08-14.

בנסיבות המקרה לעיל, נהג הנאשם כשרישיון הנהיגה שלו פג תוקף מ-15.5.10 ומכאן, גם ללא תעודת ביטוח תקפה.

בעקבות האירוע נשוא כתב האישום, נעצר הנאשם, בהמשך, שוחרר למעצר בית מלא וביום 24.3.16, הוקלו תנאי מעצרו של הנאשם והותר לו לצאת לצרכי עבודה וטיפול בבעיית ההתמכרות, ממנה הוא סובל.

ביום 9.5.16, הודו הנאשם ובאת כוחו, במיוחס לנאשם בכתב האישום, כאשר נטען כי ההודיה הנה במסגרת הסדר טעון, עם המאשימה, לעניין העונש.

בהסכמת הצדדים, תוך שב"כ המאשימה מצהירה כי המלצת שירות המבחן, לא תחייב את המאשימה, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן וביום 14.9.16, ניתן התסקיר הראשון בעניינו של הנאשם, בו עתרה קצינת המבחן לדחייה של 4 חודשים, על מנת לבחון ולקבוע מהו ההליך הטיפול המתאים לנאשם.

ביום 20.12.16, ניתן תסקיר משלים בעניינו של הנאשם, אשר התייחס להליך השיקומי אותו עובר הנאשם, השלכות ההליך המשפטי עליו וההתרשמות כי הנאשם הפנים את חומרת מעשיו ומעוניין להמשיך בהליך השיקומי בו החל.

בנסיבות אלה, המליץ שירות המבחן ענישה שיקומית ועל צו מבחן למשך שנה, אך לא התייחס, באופן מפורש, למאסר המותנה התלוי ועומד כנגד הנאשם.

לאחר מספר דחיות לצורך הידברות בין הצדדים, טענו הצדדים לעונש, מבלי שהוסכם על הסדר טעון וזאת, כמפורט בפרוטוקול מיום 18.1.17, כאשר ההגנה, הציגה גם עדי אופי מטעם הנאשם.

בתמצית, עתרה ב"כ המאשימה לעונש של מאסר בפועל, הפעלת עונש המאסר המותנה במצטבר וכן יגזור עליו פסילה למשך 10 שנים, כקבוע בסעיף 40 א לפקודת התעבורה, מאסר מותנה של 12 חודשים למשך 3 שנים, פסילה על תנאי וקנס כספי.

בתמצית, ביקשה ב"כ הנאשם, שבית המשפט ייתן משקל ממשי לתסקיר שירות המבחן ויאריך את המאסר המותנה, על מנת שהנאשם יוכל להמשיך בכיוון החיובי של גמילה וזניחת העבר הפלילי.

דיון והכרעה

הנאשם נותן את הדין על עבירה חמורה של נהיגה בזמן פסילה, שיש בה כדי לבטא זלזול בהוראות החוק ובתי המשפט.

מתחם הענישה ההולם ייקבע על-פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין ולפיו יש מקום ליתן משקל לערך או הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, למדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט.

ברע"פ 6115/06, מ"י נ' אבו לבן, קבע כבוד הש' לוי ביחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה:

"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור – נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב" .