פ"ל 1232-03-15 מדינת ישראל נ' בנייגוייב

בפני בקשה של ההגנה לבטל את הרשעת הנאשם בהתאם לסעיף 192 א לחוק סדר הדין הפלילי.

הצדדים טענו בפני ביום 17.3.16 בעוד ההגנה הסתמכה על המלצת שירות המבחן, פרשנותה לסעיף 40 ד (א) בחוק העונשים ותסקיר שירות המבחן כאשר המדינה, מנגד, התנגדה נמרצות לביטול ההרשעה.

תוצאתה המשפטית של החלטה על ביטול הרשעה זהה להחלטה על הימנעות מהרשעה בהתאם לסעיף 71א(ב) בחוק העונשין.

הלכת בית המשפט העליון בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל אשר ביססה את המבחנים המשפטיים לאי הרשעת נאשם בהליך פלילי רלוונטיים לבחינת בקשת הגנה בפרשה דנן:

בהתאם להלכה הנוהגת, המדובר במבחן כפול ומצטבר לצורך קבלת החלטה על חריגה מהכלל לפיו יורשע נאשם לגביו התברר כי ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

• על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.

• סוג העבירה הספציפית אשר בוצעה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה הספציפי על ההרשעה מבלי לפגוע מהותית בשיקולי הענישה האחרים.

   

  ככל שקראתי את נימוקי ההגנה על רקע המלצת שירות המבחן, לא הצלחתי להבין מדוע עמדת ההגנה היא כי רישום הרשעה כנגד הנאשם בפרשה תעבורתית זו בהכרח תייצר כלפיו פגיעה חמורה בכל הקשור לשיקומו.

  הנאשם אדם כבן 19, בתחילת חייו הבגירים, אין המדובר באבדן מקום עבודה או אבדן של קידום צפוי אם יורשע. לא מצאתי כי מקום עבודה כזה או אחר יימנע מלהעסיקו אם וכאשר תירשם לחובתו הרשעה בפרשה זו (הרשעה אשר אינה נרשמת ואינה מופיעה בקובץ המרשם הפלילי אלא רק במרשם התעבורתי).

  אני סבור כי טרם תתקבל החלטתי הסופית ומתוך זהירות במתן החלטה זו, ראוי כי ההגנה תסביר תוך 10 ימים מהיום, בכתב, מדוע רישום הרשעת התעבורה בפרשה זו יוצרת פגיעה חמורה (לכאורה) בתהליך השיקום של נאשם ספציפי זה.

   

  במידה ולא תתקבל עמדת ההגנה תוך 10 ימים מהיום, תינתן החלטתי על בסיס טיעוני הצדדים בפני בלבד.