מדינת ישראל נ' שמסאלדין

הנאשם הודה והורשע בעבירות של פקיעת רישיון נהיגה למעלה משנה (15 שנה) בניגוד לסעיף 10 א' לפקודת התעבורה, וכן בנהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ונהיגה ברכב ללא ביטוח.

הנאשם צירף כתב אישום נוסף 11401-02-17 המייחס לו עבירה של פקיעת רישיון נהיגה כאשר הרישיון פקע למעלה מ-6 חודשים (למעלה מ-14 שנה) בניגוד לס' 10 א' לפקודת התעבורה.

הנאשם נמצא במעצר בית מלא ממועד ביצוע העבירה 29.1.18. במהלך מעצר הבית ניתנה לנאשם שעות התאווררות משעה 08.00 ועד שעה 12.00 לצורך יציאה לעבודה ומיום 17.5.18 הורחבו שעות ההתאווררות משעה 08.00 ועד שעה 16.00.

ב"כ המאשימה ביקש להטיל על הנאשם מאסר בפועל וכן להפעיל את עונשי המאסר על תנאי במצטבר וכן פסילה בפועל לתקופה של שנים. לדבריו, המדובר באדם שחוזר ומבצע עבירות חמורות, מזלזל בחוק ובהחלטות ביהמ"ש וכי יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי.

ב"כ הנאשם עתר להתחשב בנאשם לאור נסיבותיו האישיות ולהסתפק בעונש הצופה פני העתיד.

מתעוררת בעניננו שאלה לעניין תוקפו של פס"ד שניתן בתיק 2472-01-10, שם הוטל על הנאשם מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים למשך 3 שנים, עונש המאסר על תנאי הנ"ל הוארך לשנתיים נוספות בתיק 5010-05-13, אלא שבאי כוח הנאשם טוענים שפסה"ד שניתן 2472-01-100 בטל מעיקרו, מאחר ולא ניתנה בו למעשה הכרעת דין.

ב"כ המאשימה טוען כי הכרעת הדין וגזר הדין הינן מקשה אחת וגזר הדין ניתן במעמד הצדדים וכן עונש המאסר על תנאי הוארך לאחר מכן וכך ניתן תוקף לפסה"ד הנ"ל.

יצוין כי פס"ד שניתן בתיק 2472-01-10 ניתן בטופס מובנה ומולא ע"י ביהמ"ש באופן ידני.

ס' 195 לחסד"פ קובע לאמור:

"הכרעת דין וגזר דין מהווים יחד את פסק הדין"