פ.ז. נ' קצין התגמולים

בפני:

ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב]
יו"ר הוועדה - כב' השופט אורי גולדקורן
חברת הוועדה - ד"ר נעמי אפטר
חבר הוועדה - ד"ר מיכאל דויטש

1. המערער, אשר החל משנת 1991 משרת בשירות קבע, הגיש למשיב ביום 29.6.2009 בקשה

להכרת זכות [חבלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק) שנתמכה בתצהירו, בו טען כי הוא סובל מירידה בשמיעה ורעשים בלתי פוסקים בשתי אוזניו (להלן: הבקשה הראשונה). המשיב, אשר פעל על-פי סמכותו בסעיף 28א לחוק, קבע כי הפרעת השמיעה של המערער אירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו הצבאי, והודיע לו כי בישיבתה ביום 7.2.2010 קבעה ועדה רפואית מחוזית את דרגת נכותו ל-2% (להלן: ההחלטה הראשונה).  ועדה רפואית עליונה דחתה ביום 1.11.2010 את ערעורו של המערער על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית.

2. ביום 21.11.2016 הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות [חבלה] על-פי חוק הנכים, שנתמכה בתצהירו, בו טען כי מאז שנבדק בשנת 2010 על-ידי הוועדה הרפואית הוא המשיך להיחשף לרעשים חזקים שהובילו להחמרה בשמיעתו ולצפצופים קבועים ומטרידים באוזניו (להלן: הבקשה השנייה).  בהסתמכו על חוות דעת מיום 16.4.2017 של ד"ר ראובן בן טובים, מומחה למחלות אף אוזן וגרון, דחה ביום 3.5.2017 המשיב את הבקשה השנייה, וקבע שלא חלה החמרה בשמיעתו של המערער עקב תנאי שירותו (להלן: ההחלטה השנייה).  על החלטה זו הוגש ביום 24.5.2017 הערעור שבפנינו.2. ביום 21.11.2016 הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות [חבלה] על-פי חוק הנכים, שנתמכה בתצהירו, בו טען כי מאז שנבדק בשנת 2010 על-ידי הוועדה הרפואית הוא המשיך להיחשף לרעשים חזקים שהובילו להחמרה בשמיעתו ולצפצופים קבועים ומטרידים באוזניו (להלן: הבקשה השנייה).  בהסתמכו על חוות דעת מיום 16.4.2017 של ד"ר ראובן בן טובים, מומחה למחלות אף אוזן וגרון, דחה ביום 3.5.2017 המשיב את הבקשה השנייה, וקבע שלא חלה החמרה בשמיעתו של המערער עקב תנאי שירותו (להלן: ההחלטה השנייה).  על החלטה זו הוגש ביום 24.5.2017 הערעור שבפנינו.

3. בכתב הערעור המתוקן הועלתה טענה מקדמית לפיה  טעה המשיב משהעביר את הבקשה השנייה למומחה רפואי חיצוני, ולא  לוועדה רפואית שהינה המקור החוקי המוסמך לבדיקת סוגיית החמרה מצב בנכות מוכרת. עוד נטען כי בניגוד למקובל בשנים האחרונות ולמתחייב על-פי החוק, השתרש לאחרונה נוהג אצל המשיב להעברת תיקי החמרת מצב הנוגעים לליקויי שמיעה וטנטון למומחה חיצוני לבדיקת טענת ההחמרה, בעוד שעל-פי החוק הסמכות לבדיקת החמרת מצב לא נתונה למשיב אלא לוועדה רפואית. 

4. בכתב התשובה התייחס המשיב לבקשה הראשונה וטען כי ועדה רפואית מחוזית מיום 7.2.2010 קבעה כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעת המערער לבין תנאי שירותו.  אשר לטענה המקדמית של המערער בנוגע לסמכותו של המשיב וסמכותה של ועדה רפואית על-פי חוק הנכים, נטען כי עניינה של הבקשה השנייה הינו החמרה בעת חשיפה חדשה לרעש במהלך שירות צבאי, בתקופה שלאחר מתן ההחלטה הראשונה, ודינה להתברר ככל בקשה להחמרת מחלה;  כי המערער הוא שבחר להגיש בקשה למשיב ולא פנה לוועדה רפואית; וכי ההכרעה שניתנה על-ידינו בפסק דין בע"נ (שלום חי') 64325-02-15, ע.נ. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 8.3.2018), אליה הפנה המערער, אינה רלוונטית לעובדות המקרה שבפנינו.4. בכתב התשובה התייחס המשיב לבקשה הראשונה וטען כי ועדה רפואית מחוזית מיום 7.2.2010 קבעה כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעת המערער לבין תנאי שירותו.  אשר לטענה המקדמית של המערער בנוגע לסמכותו של המשיב וסמכותה של ועדה רפואית על-פי חוק הנכים, נטען כי עניינה של הבקשה השנייה הינו החמרה בעת חשיפה חדשה לרעש במהלך שירות צבאי, בתקופה שלאחר מתן ההחלטה הראשונה, ודינה להתברר ככל בקשה להחמרת מחלה;  כי המערער הוא שבחר להגיש בקשה למשיב ולא פנה לוועדה רפואית; וכי ההכרעה שניתנה על-ידינו בפסק דין בע"נ (שלום חי') 64325-02-15, ע.נ. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 8.3.2018), אליה הפנה המערער, אינה רלוונטית לעובדות המקרה שבפנינו.

5. במסגרת תשובתו לבקשת המשיב להורות למערער לערוך בדיקת BERA התייחס המערער אף לטיעוני המשיב בנוגע לטענתו המקדמית, והדגיש כי חייל אשר מגיש בקשה להחמרה לאחר שפגימתו כבר הוכרה אינו אמור לעבור מחדש תהליך של הכרה. עוד ציין כי פנייתו המוקדמת לוועדה רפואית בנוגע להחמרת מצב נכותו השמיעתית נענתה בסירוב לדון.

6. בישיבה מקדמית ביום 22.11.2018 ציין בא-כוח המשיב כי אינו כופר בכך שהמערער היה חשוף לרעש בתקופה שלאחר מתן ההחלטה הראשונה,  והבהיר כי המחלוקת נעוצה בשאלת קיומה של החמרה בשמיעה ובשאלת הקשר הסיבתי בין החמרה כזו (ככל שקיימת) לבין תקופת השירות שלאחר מתן ההחלטה הראשונה.