עתירה נגד החלטת הממונה בהתנגדות לרישום הסכם קיבוצי

השופט י' עמית:

           עתירה למתן צו על תנאי, בה מבקשת העותרת כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת המשיב 2 שלא לרשום את ההסכם הקיבוצי שנחתם בין העותרת לבין המשיבה 3, ומדוע לא ירשום המשיב 2 את ההסכם הקיבוצי.

           העתירה מעוררת שאלה מקדמית למי הסמכות לדון בתקיפה מינהלית של החלטת הממונה הראשי על יחסי עבודה במשרד הכלכלה (להלן: המשיב 2 או הממונה) שלא לרשום הסכם קיבוצי – האם קיימת סמכות מקבילה לבית הדין לעבודה או האם הסמכות היא ייחודית לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק?

1.        הסתדרות העובדים הלאומית החדשה (להלן: העותרת) חתמה ביום 23.9.2012 על הסכם קיבוצי עם התאחדות תאגידי כוח אדם זר לבניין (להלן: המשיבה 3) להסדרת תנאי עבודתם של עובדים זרים המועסקים בענף הבניין על ידי מעסיקים החברים במשיבה 3 (להלן: ההסכם או ההסכם הקיבוצי). ביום 28.10.2012 הגישה העותרת את ההסכם לממונה לשם רישומו, וביום 7.5.2013 הגישה הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: המשיבה 4) את התנגדותה לרישום ההסכם. לאחר שהעותרת והמשיבה 4 הגישו מספר תגובות ולאחר דיון שהתקיים בפניו, החליט הממונה, ביום 27.4.2014, לקבל את ההתנגדות ולא לרשום את ההסכם הקיבוצי. החלטת הממונה נשענה על שניים: העותרת איננה הארגון היציג בענף הבניין ולא ברור מהי ההצדקה לרשום הסכם קיבוצי החל רק על עובדים זרים המועסקים על ידי איגודי כוח אדם; ומדובר בהתארגנות פסולה שכן היא נעשתה על ידי המעסיקים (המשיבה 3) ומטעמם.

           כנגד החלטה זו מכוונת העתירה. בעתירה טוענת העותרת נגד סמכותו של הממונה לדון בכשרות ארגון עובדים ככלל, ונגד האופן בו הפעיל את סמכותו בפרט. לדידה, החלטת הממונה במקרה דנן הייתה מוטעית ויש לרשום את ההסכם.

2.        בהחלטתי מיום 8.7.2014 הוריתי למשיבים להתייחס לשאלת סמכותו של בית משפט זה, באשר ככל שקיימת סמכות מקבילה של בית הדין לעבודה ולעותר עומד סעד חלופי, דין העתירה להידחות על הסף, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל (ראו, למשל, בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 244-243 (1993); בג"ץ 4572/08 סאוט אלעאמל – להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ' שר התעשיה המסחר והתעסוקה (19.1.2009); בג"ץ 7821/02 שחר נ' עיריית חדרה, פסקה 2 והאסמכתאות שם (22.9.2002); בג"ץ 6871/03 מדינת ישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(2) 943 (2003) (להלן: בג"ץ 6871/03)).

           אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה שהמקום לתקוף את החלטת הממונה, הוא בית הדין הארצי לעבודה, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 25 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה). למעשה, השאלה כבר התעוררה בעבר בפני בית משפט זה בבג"ץ 214/02 הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל נ' הממונה הראשי על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה (6.2.2002) (להלן: בג"ץהסתדרות העובדים הלאומית). בדומה למקרה דנן, באותו מקרה נדונה עתירה – גם כן של העותרת דכאן – כנגד אופן ניהולו של הליך רישום הסכם קיבוצי בידי הממונה. בפסק דין קצר דחה בית המשפט את העתירה על הסף בקבעו כלהלן:

"בעתירתה טוענת העותרת טענות שונות כנגד אופן ניהול הליך הרישום בידי הממונה. כמו כן, טענה העותרת כנגד החלטתו של הממונה שלא למסור לידיה נתונים הנוגעים לשאלת היציגות; נתונים שנמסרו לו על ידי ההסתדרות הכללית בתנאי שלא ימסרו לעותרת. בנוסף ביקשה העותרת כי יוצא צו ביניים שימנע מהממונה לדון בהסכם הקיבוצי האמור או בכל הסכם קיבוצי אחר הנוגע לענף עובדי כוח האדם וזאת עד להכרעה בעתירה.

[...]

לאחר עיון בטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, ולו מן הטעם שמקומה של המחלוקת בבית הדין לעבודה. בית הדין הוא הערכאה המוסמכת והמתאימה לבירור הנושאים העולים בעתירה ונוגעים להליך רישומו של הסכם קיבוצי. מכל מקום, נכונה גם טענת המשיבים כי העתירה היא מוקדמת באשר טרם נתקבלה החלטתו הסופית של הממונה. בשלב זה לא יראה בית משפט זה להתערב בהליכים תלויים ועומדים על יסוד העילות שהעלו העותרים".