עתאיקה(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

בהמשך להחלטתי מיום 12.5.10, להלן נימוקי.

ערר על החלטת בית משפט לתעבורה בבאר – שבע (כב' השופטת גרבי), בתיק מ"ת 4930-04-10 מיום 27.4.10 , לפיה הורתה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בהודעת הערר ובחומר שהוגש לי, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל באופן חלקי.

כתב האישום נשוא הערר מייחס לעורר עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה (בלתי מורשה) נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, נהיגה בקלות ראש, אי ציות לשוטר במדים, ונהיגה בשכרות, בכך שביום 16.4.10 נהג העורר ברכב בהיותו שיכור (ריכוז אלכוהול ברמה של 705 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף), פסול לנהיגה ומודע לכך. בנוסף, נהג ללא אורות, בניגוד לכיוון התנועה ובצורה פרועה. שוטרים שהבחינו בו כרזו לו לעצור, אך העורר לא שעה להוראה, והמשיך בנסיעתו הפרועה, תוך סיכון כלי רכב אחרים.

טוענת בא כוח העורר, כי טעה בית משפט קמא באשר לחישוב תקופת הפסילה, ולמעשה תקופת הפסילה אשר נגזרה על המשיב הסתיימה ביום 11.3.09. לטענתה, בהיות המשיב נעדר רישיון נהיגה, נמנית תקופת הפסילה מיום גזר הדין, ולא מיום הפקדת הרשיון או הגשת תצהיר. מסקנה זו מבססת היא על לשון סעיף 4 לפקודת התעבורה ותקנות 557, 556 לתקנות התעבורה, וכן על קביעתו של בית המשפט המחוזי חיפה, (כב' השופט אלרון) בב"ש 2171/08 (מיום 12/5/08), לפיה מי שלא מחזיק כלל ברשיון נהיגה, לא חלה עליו חובה להפקידו או להמציא תצהיר.

בית משפט קמא מפנה מנגד לע"פ 5579/08 אהרוני נ' מ"י (מחוזי באר שבע) מיום 21.12.08, בו נקבע ע"י כב' השופט ביתן כדלקמן:

"לאור ההסדרים הקיימים ומטרתם, אין זה רצוי שעונש פסילה שהוטל על נאשם יחל אוטומטית. הדעת נותנת כי גם זה על נאשם להודיע בכתב על כך ותקופת הפסילה תחל מיום מתן ההודעה".

בית המשפט קמא קובע כי אין סתירה בין שני פסקי הדין, ופסק דינו של כב' השופט ביתן מבהיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, ומהווה עבור בית משפט קמא פסיקה מנחה. עוד קבע בית משפט קמא כי בכל מקרה הנאשם לא עשה דבר עת קיבל את ההודעה על פסילתו כשנה מאוחר יותר.

אני סבורה כי לשון הסעיף אינה מותירה מקום לספק, וכי נאשם שמעולם לא קיבל רישיון נהיגה, אינו חייב להפקיד דבר, על מנת שהפסילה תתחיל להמנות מיום מתן גזר הדין. הדברים עולים מלשון סעיף 42 לפקודת התעבורה, העוסקת במפורש רק במי שהיה בעל רשיון נהיגה. פסק דינו של כב' השופט ביתן בע"פ 5579/08, אליו הפנתה ב"כ המשיב, אינו שייך לעניין. שם דובר בבעל רשיון נהיגה שפקע, דהיינו, אדם שהיה לו רשיון נהיגה בעברו. המערער שם גם הפקיד את רשיון הנהיגה בתיק אחר, וביקש כי הפסילה בתיק נשוא הערעור, תתחיל מיום ההפקדה ההיא. כב' השופט ביתן מפנה לתקנה 557 (א) ו-(ב) החלה על בעל רשיון נהיגה שנפסל, והמחייבת אותו להמציא רשיונו לרשות, אף אם הוא אינו בתוקף באותה השעה. אם הרשיון אבד – יוגש תצהיר. מכאן גוזר כב' השופט ביתן את חובת הפקדת התצהיר, גם לאדם שרשיונו כבר הופקד או פקע.

אין זה המקרה שבפנינו, שכן אין מדובר בבעל רשיון נהיגה שאינו בתוקף, אלא באדם שלא היה לו מעולם רשיון, ועניין זה אינו נכלל בין חלופות הסעיף. כב' השופט ביתן גם מפנה, לעניין ההגיון שבדרישה, לרע"פ 5217/05 כשביהמ"ש העליון, שם מסביר ביהמ"ש את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית שבחובת הפקדת הרישיון, להפנמת האיסור על נהיגה בתקופת פסילה. במקרה של אדם המשולל רשיון, האיסור על נהיגה קיים ממילא, ואין משמעות אופרטיבית לאיסור על שיגרת חייו (הגם שיש ויש משמעות משפטית עונשית לנהיגה בזמן פסילה, מול נהיגה "רק" ללא רישיון).

מכל מקום, אין פסק דינו של כב' השופט ביתן חל על נסיבות המקרה הזה, ואין הוא משנה מאומה מסעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה, המחריג מגדר סעיף קטן א' את התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון. משמע – למי שיש רישיון, וזה אינו המקרה שלנו.

מעבר לכך, אין חולק כי המשיב נהג ללא רישיון נהיגה, כשהוא שיכור.

לטענת הסניגורית, חל כרסום ממשי בראיות לענין זהות הנוהג ברכב. לאחר שבחנתי את חומר החקירה, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית משפט קמא. בתיק הודעות שני השוטרים אשר ביצעו את המרדף, וזיהו את המשיב כנהג הרכב. בהודעות השוטרים והמעורבים האחרים חוזר מוטיב "הקפוצון אפור הפסים" שלבש העורר, הנהג ברכב. בנוסף, העורר ישב בחקירה כשהוא לבוש באותם הבגדים (החוקר מציין זאת בחקירה).

גם העורר אישר שהוא לובש אותם בגדים כבר יומיים.

לכך יש להוסיף את הודעתו של סמאח מיום 16.4.10, לפיה העורר הוא זה שנהג ברכב, לאחר שעבר לנהוג במקומו כאשר הלך להטיל את מימיו.

באשר לכרסום בראיות לכאורה לעבירה של אי ציות להוראת שוטר במדים – גם כאן לא מצאתי מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, כיוון שממצאי החקירה מלמדים, כי המתנדב והשוטר נסעו אמנם בבגדים אזרחיים, אך בניידת משטרתית כחול לבן עם אורות מהבהבים וכריזה.

מסוכנותו של המשיב אינה במחלוקת אמיתית, לאחר שנהג ללא רישיון, בשכרות, ותוך סיכון העוברים בדרך.

אשר לחלופה - ב"כ העורר מלינה על קביעות בית משפט קמא באשר לאי בחינת חלופת מעצר, וטוענת כי בעבירות תעבורה המעצר הוא חריג שבחריגים, וכי היה על בית משפט קמא לבחון את החלופה של מעצר בית בפיקוח אביו של העורר, נוכח גילו הצעיר ועברו הפלילי שאינו מכביד, ואינו כולל עבירת שכרות. עברו גם אינו כולל בריחה ממשמורת, או עבירת הפרת הוראה חוקית.

אכן, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה אינו דבר שבשגרה, ורק במקרים נדירים יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים בעבירות כאמור (ראה בש"פ 7352/05 סלימאן אלחמידי נ' מ"י). בבש"פ 8249/09 אוסאמה אבו אסא קבע כב' השופט דנציגר, כי בכל מקרה בית המשפט צריך לבחון, אם ניתן להפיג את החשש ממסוכנות בחלופת מעצר.