עת"מ 9763-10-14 פלוני נ' המשרד לביטחון פנים ואח'

עתירה כנגד המשיבים לביטול החלטת משיבה 2 (להלן גם: "המשטרה") מיום 16.10.13 והחלטת משיב 1 (להלן גם: "המשרד לביטחון פנים" או "המשרד") מיום 21.8.14 לפיה נדחה ערר העותר על ההחלטה לבטל את רישיון כלי נשק שהיה ברשותו וליטול ממנו את נשקו האישי.

הרקע לעתירה

1.העותר, קבלן תשתיות במזרח ירושלים, שותף בחברה המבצעת עבודות תשתית ופרויקטים לאיתור גניבות מים בשכונות מזרח ירושלים, קיבל רישיון להחזיק כלי ירייה מסוג אקדח באוקטובר 2010 ב"תבחין של אזור זכאי" (שכונת פסגת זאב בירושלים) מכוח חוק כלי הירייה, תש"ט-1949 (להלן: "החוק"). ביום 16.10.13 נפתח כנגד העותר תיק חקירה משטרתי בעבירות "איומים, תקיפת סתם בן זוג ותקיפת סתם קטין על ידי אחראי" בתחנת המשטרה שפט שבמרחב ירושלים. בעקבות פתיחת החקירה נתפס אקדחו של העותר. ביום 17.12.13 פנה העותר לסגן מפקד מחוז ירושלים אצל משיב 2 בבקשה כי יושב אליו האקדח. ברם, ביום 18.12.13 שלח סגן מפקד מרחב ציון במשטרת ירושלים לראש ענף רישוי כלי ירייה במשרד (להלן גם: "הממונה"), מכתב הממליץ לבטל את רישיונו של העותר לנשיאה והחזקה של כלי ירייה, בשל פתיחת תיק החקירה נגדו כאמור לעיל. באותו יום החליט הממונה לבטל את רישיון כלי הירייה של העותר. ביום 20.1.14 הגיש העותר בקשה לחידוש הרישיון לכלי ירייה פרטי וביום 22.1.14 שלח הממונה לעותר מכתב המודיע לו על דחיית בקשתו בעילה של "אי המלצת משטרת ישראל-מסורב פלילי" (להלן: "ההחלטה"). בהמשך לכך נערכו פניות חוזרות מצד העותר לבטל את ההחלטה, אשר נדחו על ידי המשיבים, למרות סגירת תיק החקירה נגדו ביום 4.12.13. גם פניית העותר אל המשטרה בבקשה להסיר את המלצתה השלילית נדחתה ביום 4.2.14 ובעקבותיה, הוחלט על ידי הממונה ביום 21.8.14 לדחות את עררו של העותר על ההחלטה, מן הטעם שהפקדת כלי הירייה וביטול הרישיון היו על רקע המלצת המשטרה.

טענות העותר

2.העותר טוען לקיומו של צורך חיוני בנשק אישי לצורך עבודתו כקבלן תשתיות במזרח ירושלים, המחייבת נוכחות אישית באתרים. נטילת הנשק כבר גרמה לפגיעה חריפה ביכולת העיסוק שלו ובאפקטיביות עבודתו כיוון שללא נשקו האישי הוא אינו יכול לצאת לאתרים של חלק ניכר מן הפרויקטים המטופלים על ידו. הערכת מסוכנות שנערכה לעותר מטעם המשטרה במסגרת תיק החקירה הראתה מסוכנות נמוכה בלבד והוא לא זומן מעולם לחקירה בתיק תקיפת בן הזוג ותקיפת קטין על ידי אחראי וממילא התיק נסגר בינתיים ללא שהוגש כתב אישום נגדו. גיליון הרישום הפלילי של העותר לא מנע מתן רישיון הנשק מלכתחילה וכל שעולה ממנו הוא, כי העותר מעולם לא הואשם בהליך פלילי ובעברו תיקים סגורים בלבד כאשר האחרון שבהם הוא תיק החקירה נשוא תיק זה מחודש אוקטובר 2013.

3.עוד נטען כי ההחלטה ליטול ממנו את רישיון הנשק מחייבת קיומן של ראיות מינהליות כבדות משקל אשר מבססות חשש סביר לשלום הציבור. החלטה על נטילת רישיון קיים, להבדיל מאי הוצאת רישיון מלכתחילה מחייבת קיומן של ראיות המשכנעות ללא ספק סביר ומכל מקום במקרה דנן אין תשתית ראייתית כלשהי לביסוס כל אשמה נגדו ולא קיים סיכון קונקרטי ביחס לרישיון הנשק. מאחר וחומר הראיות כלל עדות שמועה חלשה של חמותו אודות אלימות כלפי בתה – אשתו, החלטת המשרד מוטעית לגופה ועולה ממנה כי המשרד לא עיין כלל בחומר הראיות. במסגרת זו העותר הוסיף כי אף אין בידי המשטרה ראיות מינהליות או הנמקה מהותית המצדיקים ביטול הרישיון ולמעשה אין ראיות חדשות שלא עמדו בפני המשיבים מלכתחילה, בעת הנפקת הרישיון. בנוסף לכל אלה, לא נתן המשרד משקל לנסיבותיו האישיות ולאפשרות לסיכול פרנסתו.

טענות המשיבים

4.לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות, שכן החלטת המשיבים היא סבירה, היא ניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת מקצועי ובדיקת כל השיקולים הרלוונטיים בהתאם לחוק ואין להתערב בה. חומר החקירה המצוי בתיק החקירה בעבירות איומים, תקיפת בן זוג ותקיפת קטין על ידי אחראי מעלים חשש ממשי כי אם העותר יישא נשק יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו. הממונה שקל את טענות העותר לרבות נחיצותו של כלי נשק לצורך עבודתו במזרח ירושלים, אך לא היה בהם כדי לגבור על הראיות המנהליות המבססות חשש לשלום הציבור וביטחונו.

5.לדעת המשיבים מדיניות המשטרה כי יש לנקוט משנה זהירות ולצמצם בהענקת רישיונות לכלי ירייה על פי החוק, היא מדיניות נכונה. המבחן המנחה את המשטרה בבואה להמליץ על מתן או על שלילת רישיון נשק הוא "קיומו של חשש לשלום הציבור וביטחונו כתוצאה מנשיאת נשק על ידי בעל הרישיון". במסגרת זו אף תיקים שנסגרו מחוסר ראיות ומידע מודיעיני הם נתונים אשר המשיבים רשאים וחייבים לתת להם את המשקל המתאים ואין להתעלם מקיומם. לכן גם במקרה זה, בו נסגר תיק החקירה מבלי שהוגש כתב אישום כנגד העותר, קיימת הצדקה לשלול ממנו את רישיון הנשק שניתן לו בעבר.

דיון והכרעה

6.סעיפים 4 ו-5 לחוק קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון. סעיף 12 לחוק מורה כי המוסמך ליתן רישיונות לפי החוק, רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הרישיון או לסרב לתיתו, לתת רישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל הגבלות על רישיון שכבר ניתן, ולבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו. כן קובע סעיף 11 לחוק, כי הרשות המוסמכת לעניין מתן או ביטול הרישיונות לפי סעיף 12, הינה, בין היתר, "פקיד רישוי, על פי המלצת קצין משטרה בכיר". החוק אינו מפרט מהם השיקולים שעל הרשות המוסמכת לשקול בבואה להחליט על מתן רישיון נשק או ביטולו, וגיבוש הקריטריונים נעשה על ידי פקיד הרישוי על בסיס האיזון שבין האינטרס להבטיח את שלומו של מבקש הרישיון העלול להימצא בסיכון עקב עיסוקו או מקום מגוריו, לבין האינטרס לצמצם ככל האפשר את מספר כלי הירייה שבידי אזרחים במטרה לשמור על שלום הציבור ובטחונו. מדיניות זו התקבלה בפסיקה כמדיניות מוצדקת וסבירה (ראה: עת"מ (י-ם) 393/05 כ.מ. נ' משרד הפנים - המינהל לרישוי (פורסם בנבו, 11.06.2006) (להלן: "עניין כ.מ."); עת"מ (י-ם) 2719-05-12 איתן כהן נ' השר לביטחון פנים (פורסם בנבו, 11.7.12)). עם זאת, יש לבחון את החלתה של המדיניות בכל מקרה לגופו.