מ. ואח' נ' עיריית תל אביב יפו

לפני עתירה מינהלית אשר הוגשה בעקבות הליכי גבייה מינהליים שבהם נקטה המשיבה כנגד העותרים, במעמדם כיורשיהן של האחיות המנוחות מ. ור. מ. ז"ל, וזאת בגין חובות נטענים בסכומים גבוהים של האחיות המנוחות לעירייה.

השאלה המתעוררת בגדרי הליך זה הינה, האם רשות מקומית רשאית לנקוט בהליכי גבייה מינהליים לגביית חובות ארנונה ומים, וזאת לאחר שהליכים משפטיים שבהם נקטה בגין אותם חובות נמחקו, בין היתר כיוון שהרשות התקשתה לפרט, לנמק ולהוכיח את החובות הנטענים.

1. רקע הדברים וההליכים

במרכזו של הסכסוך שלפני חובות ארנונה ומים בגין מספר נכסים בתל-אביב, המצויים ברחובות מונטיפיורי, אילת, נחלת בנימין, כיכר מלכי ישראל, בן יהודה, הרצל ורוטשילד (להלן: הנכסים). בעבר היו הנכסים בבעלותם של א.י.מ. , ז"ל (להלן: המנוח) ביחד עם אמו, אחיו ואחיותיו. בשנת 1969 נפטרה אמו של המנוח ובשנת 1986 נפטר אחיו, כך שהנכסים נותרו בבעלותם של המנוח ושלוש אחיותיו: ר. , מ. ור. מ. (להלן: האחיות). יש לציין, כי חרף הבעלות המשותפת בנכסים, אלה הוחזקו על ידי האחיות בלבד, אשר שלטו במנוח ביד רמה ומידרו אותו מכל זכות הקשורה בנכסים.

בשנת 1994 הלך המנוח לעולמו ובצוואה שהותיר אחריו ציווה את כל רכושו לאחיות, זולת סכום של 5,000$ לבנו (העותר 2), סכום של 100 ₪ לכל אחת משלוש בנותיו (העותרות 1, 3 ו-4), וסכום של 300,000$ לטובת הקמת קרן צדקה לזכר הוריו. בתום הליך בבית משפט זה נקבע, כי הצוואה אינה משקפת את רצונו החופשי של המנוח, אלא את רצונן של האחיות אשר "שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח" ופעלו לניתוקו מילדיו, שלטון אשר תואר על ידי בית משפט זה כ"מעין שלטון אמזונות שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא". בית המשפט קבע, אפוא, כי דין הצוואה להתבטל, למעט החלק הנוגע להקמת קרן הצדקה לזכר ההורים המנוחים (ת"ע 5365/95 מיום 29.4.98). ערעור שהגישו האחיות לבית המשפט העליון, נדחה (ע"א 3828/98 מ. נ' מ. , פ"ד נד(2) 337 (2000)).

במהלך שנת 1999, לאחר שהעותרים הוכרזו כיורשיו של המנוח, הגישה העירייה עשרים תביעות כנגד העותרים וכנגד האחיות לגביית חובות ארנונה ומים נטענים בגין הנכסים. שמונה עשרה מהתביעות, אשר הוגשו לבית משפט השלום בתל-אביב, אוחדו לתביעה אחת, במסגרת ת"א 33282/99. שתי תביעות נוספות הוגשו לבית המשפט המחוזי בת"א: בת"א 1452/99 הוגשה תביעה כנגד העותרים וכנגד האחיות בגין חובות נטענים בסכום של כ- 5.75 מיליון ₪, בקשר עם הנכס שברחוב אילת, ובת"א 1533/99 הוגשה תביעה כנגד העותרים וכנגד האחיות בגין חובות נטענים בסכום של כ- 1.167 מיליון ₪, בקשר עם הנכס שברחוב מונטיפיורי.

בינתיים, ביום 14.1.99, הלכה לעולמה האחות ר. .

הדיון בשמונה עשרה התביעות שהגישה העירייה בשנת 1999 לבית משפט השלום אוחד עם הדיון בשתי תביעות שהוגשו עוד קודם לכן, בשנת 1997, כנגד המנוח בסכום כולל של כ- 52,000 ₪ (ת"א 102780/97 ות"א 102781/97). כמו כן, אוחדו שלוש תביעות נוספות משנת 1999 שהוגשו כנגד האחיות בלבד. כאמור, כל התביעות הללו התנהלו בבית משפט השלום בתל-אביב במסגרת התביעה המאוחדת בת"א 33282/99.

בכתב ההגנה שהגישו העותרים במסגרת התביעה המאוחדת נטען, בין היתר, כי המדובר בחובות נטענים מופרכים שהתיישנו זה מכבר, כי העירייה השתהתה שיהוי רב בדרישות התשלום, וכי המנוח כלל לא החזיק בנכסים ולפיכך הוא איננו חייב בתשלומי ארנונה ומים בגינם. עוד נטען, כי החובות הנטענים אינם מפורטים כמתחייב על פי הדין, וכי חלק מהנכסים אליהם התייחסו התביעות אינם קיימים או אינם ראויים לשימוש. האחיות מצדן טענו, כי התביעות אינן מפורטות, כי הן לוקות בשיהוי ובחוסר תום לב, כי החובות התיישנו, כי לא נמסרו להן הודעות בדבר החובות, כי קיימת כפילות בתביעות בגין אותם נכסים ובגין אותם חובות, כי חלק מהנכסים אליהם התייחסו התביעות אינם קיימים או אינם ראויים לשימוש, וכן טענו לגבי החזקה בכל אחד מהנכסים.

טענות הגנה דומות נטענו על ידי העותרים ועל ידי האחיות גם במסגרת התביעות שהגישה העירייה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, במסגרת ת"א 1452/99 ובמסגרת ת"א 1533/99, תוך שבכל אחד מההליכים ניתנו צווים המורים לעירייה לגלות מסמכים, להשיב לשאלונים ולהמציא פרטים נוספים ביחס לחובות הנטענים. ביום 13.4.03, נמחק ההליך בת"א 1452/99, לאחר שהעירייה נמנעה מלתקן את תביעתה ולפרט בגדרה את החובות הנטענים בתביעתה, כפי שנצטוותה לעשות על ידי בית המשפט.

ביום 16.12.03, יממה לפני הדיון שנקבע במסגרת ת"א 1533/99 וכארבע שנים לאחר שהוגשו התביעות, נחתם הסכם פשרה בין העירייה לבין העותרים, אשר נועד לשים קץ להתדיינויות המשפטיות ולהליכים כנגד העותרים וכנגד המנוח. ואלו הן הוראות ההסכם, הרלבנטיות לענייננו: