עת"מ 50669-05-14 אפוורקי(אסיר) נ' משרד הפנים

העותר, נתין אריתראה, כבן 29, הסתנן לישראל ביום 26.6.12. באותה עת, תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 היה בתוקף ומכוחו הוא הושם במשמורת, ב"סהרונים". פסק דין אדם – בג"צ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח' (פורסם ב"נבו"), שניתן ביום 16.9.13, ביטל את תיקון מס' 3 וקבע, כי יראו את צווי המשמורת שהוצאו מכוחו למסתננים המוחזקים במשמורת כאילו ניתנו מכוח סעיפים 13(ב) ו-13א(ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 והרשויות נדרשו לבחון באופן פרטני את עניינם של המוחזקים במשמורת לפי עילות השחרור, הסייגים להן והמועדים הקבועים בחוק הכניסה לישראל. לשם כך ניתנה למדינה שהות של 90 יום להיערך לבחינת עניינם של המסתננים המוחזקים במשמורת, ונקבע כי במהלכה, עילת השחרור הקבועה בסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל (שחרור מי ששוהה במשמורת תקופה העולה על 60 ימים ברציפות) לא תחול.

ביום 12.12.13 שוחרר העותר מהמשמורת בה הוחזק והוצאה לו הוראת שהייה.

בתאריך 10.2.14 פרסמה המשיבה קריטריונים להוצאת הוראות שהייה למסתננים, שאחד מהם, הנוגע לענייננו, הוא, שהמסתנן נתין אריתריאה נכנס לישראל לפני ה 31.12.2008.

העותר תוקף את הוראת השהייה שהוצאה לו וטוען, בעיקר, כי, הוא איננו עומד בקריטריונים של המשיבה להוצאת הוראת שהייה למסתננים נתיני אריתריאה, שכן, מועד כניסתו לישראל מאוחר משמעותית מהמועד הקבוע בקריטריונים, ועל כן יש להורות על בטלותה וביטולה של הוראת השהייה שלו; וכי, התנאי היסודי המסמיך ממונה ביקורת הגבולות להוציא למסתנן הוראת שהייה – "קושי בהרחקה מישראל" – איננו מתקיים בו, בהיותו נתין אריתריאה, שהרחקתו מישראל נמנעת בשל מדיניות המשיבה, המעניקה הגנה קבוצתית למסתננים נתיני אריתריאה ואינה מחזירה אותם לארצם בשל הסכנה הצפויה להם שם, ולא בשל קושי בהרחקתו מישראל הנעוץ באי שיתוף פעולה שלו עם ההרחקה, קושי בזיהוי או באזרחות. ועל כן, ממונה ביקורת הגבולות לא היה מוסמך להוציא לו הוראת שהייה. בהקשר זה מפנה העותר לפסקי הדין שניתנו בעת"מ 10025-05-14 מוחמד אחמד נ' מדינת ישראל ובעת"מ 59393-03-14 עישא מוסא נ' מדינת ישראל, שקיבלו את הטענה וביטלו את הוראות השהייה שהוצאו לעותרים שם.

בנוסף, העותר טען בכתב עתירתו להעדר שימוע ראוי עובר להוצאת הוראת השהייה שלו, ובדיון בעתירה הוא העלה טענה חדשה, לפיה, ביום 3.12.13 נערך לו שימוע והיה אפשר וצריך לשחררו מהמשמורת באותו מועד או מיד לאחריו, אולם המשיבה עיכבה את שחרורו בכוונה עד לפרסום תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות – ביום 11.12.13 - כדי שהיא תוכל להוציא לו הוראת שהייה בהתאם לתיקון החדש.

מנגד, המשיבה טוענת, כי הוראת השהייה שהוצאה לעותר, חוקית וסבירה ואין להתערב בה. לטענתה, יש לראות במסתננים שאינם מורחקים מישראל בשל ההגנה הקבוצתית המוענקת להם או מסיבה אחרת שאינה תלויה בהם, ככאלה שיש קושי בגירושם מישראל וניתן עקרונית להוציא נגדם הוראות שהייה; והוצאת הוראות שהייה למסתננים ששוחררו מהמשמורת בה שהו, בעקבות פסק דין אדם, כמו זו שהוצאה לעותר, מגשימה את תכלית תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות.

באשר לשימוע ולאי שחרור העותר מהמשמורת לאחריו, טענה, כי לעותר נערך שימוע אחד והוא לא הסכים לשתף פעולה בשימוע נוסף שנציגי המשיבה ביקשו לערוך לו; וטענה, כי על פי החלטת בית המשפט בפסק דין אדם, היה עליה לבחון את עניינו של כל מי שהוחזק במשמורת על יסוד תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות, בהתאם לתנאים הקבועים בחוק הכניסה לישראל, והדבר חייב עריכת בירורים מעבר לשימועים שנעשו, והבירורים הצריכו זמן וכך יצא שהעותר – כמו מאות אחרים - לא שוחרר מהמשמורת לפני כניסת תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות לתוקף, ולאחר שתיקון מס' 4 נכנס לתוקף, המשיבה הוציאה מכוחו הוראות שהייה בהתאם לסמכותה.

לאחר שעיינתי בכתב העתירה ובכתבי התגובה, על נספחיהם, ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

בפתח הדברים אציין, כי החלטתי איננה מתייחסת לטענות הנוגעות במישרין או בעקיפין לשאלת חוקתיות תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות – העומדת בימים אלה לפתחו של בית המשפט העליון - והיא מניחה שהתיקון לחוק חוקתי ותקף.