עת"מ 49905-01-15

לפניי עתירה נגד החלטת רשות הרישוי לחייב את העותר בביצוע מבחן עיוני לשם חידוש רישיונו. ההחלטה התקבלה לאחר שבמסגרת הליכי הוצאה-לפועל (להלן: "הוצל"פ") הוטלה על העותר הגבלה מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה (להלן: "ההגבלה"), בהתאם לסעיף 66א(ט) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). ההגבלה עמדה בתוקף מיום 08.11.10 ועד ליום 13.03.13, אז בוטלה בהתאם לבקשת הזוכה בתיק ההוצל"פ.

העותר טוען כי לא ידע על קיומה של ההגבלה, ושקיומה נודע לו בדיעבד, רק במהלך שנת 2014, כפי שיפורט להלן.

לציין, כי במהלך הדיון כאן התבררו פרטים נוספים, והעותר אף הרחיב את יריעת המחלוקת והוסיף וביקש סעדים שלא פורשו בכתב העתירה.

התברר, כי ביום 26.08.13, נשלל רישיון הנהיגה של העותר מכוח "שיטת הניקוד", וכאשר בין התאריכים 19.08.10 – 25.07.13 צבר העותר לחובתו 46 נקודות בגין עבירות תעבורה שונות. העותר אינו מפרט עובדות אלה במפורש בכתב עתירתו, אולם המסמכים הקשורים לכך צורפו. בכתב העתירה הסתפק העותר בתיאור ולפיו בחודש אפריל או מאי 2014 "קיבל העותר הודעה מטעם המשיבה, במסגרתה הודע לו על חובתו להפקיד רישיונו וכן על חובתו לעבור בדיקות במכון הרפואי", מבלי שפירט מעבר לכך דבר ביחס לשלילת הרישיון. לדבריו, לאחר שביצע את הבדיקות הרפואיות, במהלך חודש דצמבר 2014, הודיעו לו פקידי המשיבה, כי תנאי לחידוש רישיונו הוא ביצוע מבחן עיוני, על-פי הקבוע בתקנה 172א לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, וזאת עקב ההגבלה האמורה אשר מכוחה היה רישיונו חסר תוקף במשך למעלה משנה. מן התיאור משתמע, לכאורה, כי רק במועד זה נודע לעותר על ההגבלה.

עוד הובהר במהלך הדיון, כי המשיבה מסרבת לדון בטענות העותר בקשר לפסילה בטרם יבצע את המבחן העיוני, ולפיכך ביקש העותר "כי בית המשפט יורה למשרד הרישוי לעשות לעותר שימוע, לדחות את הפסילה ב-6 חודשים" (עמ' 3; ש' 13 לפרוטוקול).

אציין כבר עתה, כי אין בכוונתי לדון בסעד זה או בטענות הנוגעות לפסילה מכוח "שיטת הניקוד", אשר לא פורשו בכתב העתירה ולפיכך אף לא התבקשה התייחסות המשיבה לדברים.

הדיון יעסוק בשאלת ידיעתו של העותר על דבר ההגבלה שהוטלה עליו מכוח חוק ההוצל"פ, ומשמעותה של ידיעה זו לעניין דרישת עמידתו במבחן עיוני כתנאי לחידוש רישיונו.

באשר לידיעה, תעודת עובד ציבור מיום 26.02.15 (להלן: "התעודה"), שהוגשה מטעם רשות האכיפה והגבייה, מעלה כי ההחלטה בדבר ההגבלה ניתנה ביום 08.11.10, כאשר עוד באותו היום נשלחה אל העותר התראה בדבר ההגבלה, לכתובתו כפי שהיה מעודכנת בתיק ההוצל"פ באותה העת. ההתראה נשלחה בדואר רגיל, בהתאם לתקנה 24 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 ולסעיף 66ג לחוק ההוצל"פ. עוד מפורט בתעודה, כי בתאריך 27.12.10 שודרה ההגבלה למשרד הרישוי.

יחד עם זאת, עיון ברשימת הרשעותיו של העותר המפורטת ב"תדפיס ניקוד לנהג" מיום 18.11.14, מעלה כי למרות שבמהלך תקופת ההגבלה נרשמו שתי הרשעות תעבורה לחובת העותר, הוא לא הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון בר תוקף, דבר המעיד כי גורמי האכיפה לא היו מעודכנים באשר להגבלה. עוד יש לציין, כי מצד רשות הרישוי לא הוגשה תעודת עובד ציבור המלמדת על קליטת ההגבלה; ושפעולותיו של העותר, אשר הלכה למעשה עשה שימוש ברכבו, יש בהן לעורר ספק מסוים ביחס לידיעתו באשר לקיומה של ההגבלה.

בנסיבות אלה, ובשים לב כי מטעם המשיבה לא הוגש כתב-תשובה, ניתן לקבוע, אף אם בדוחק, כי העותר הצליח לסתור את חזקת הידיעה.