עת"מ 47854-06-14 מזמר נ' המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה

לפניי עתירה, שהוגשה ביום 24/6/14, שבה התבקש בית המשפט "א) להורות למשיב לקבל החלטה בערר שהוגש על ידי העותר ... כנגד החלטת פקיד הרישוי לבטל את רישיונו של העותר להחזקת כלי ירייה ולהשיב לו את החזקה בכלי הירייה .... ב) במידת הצורך, וככל שהמשיב ידחה את טענות העותר בערר, ..., להורות למשיב ליתן טעם, אם יש בידו, לשלילת רישיונו של העותר להחזקת כלי ירייה".

ביום 27/6/14 הוריתי למשיב להגיש כתב תשובה לעתירה עד ליום 29/7/14, ונקבע דיון בעתירה ליום 18/9/14.

ביום 3/7/14 שלחו באי כוח העותר הודעה לבית המשפט, שלפיה ביום 1/7/14 "נתקבלה אצל ב"כ העותר לראשונה החלטתו של המשיב, הנושאת תאריך 15/6/14, כביכול, הדוחה את הערר". בהודעה הוסיפו באי כוח העותר כי משהתקבלה החלטת המשיב בערר כאמור, אין העותר עומד עוד מטבע הדברים על הסעד הראשון שנדרש בעתירה, אך הוא עומד ביתר שאת על הסעד הנוסף שנדרש בעתירה, כי המשיב ייתן טעם, אם יש בידו, לשלילת רישיונו של העותר להחזקת כלי ירייה. כמו כן, התבקש בית המשפט לבטל את החלטת המשיב בערר ולקבוע כי רישיונו של העותר לכלי ירייה יושב לו לאלתר.

לאור המצב הביטחוני הסכימו באי כוח הצדדים כי כתב התשובה יוגש באיחור. המשיב הגיש את כתב התשובה ביום 26/8/14, יחד עם בקשה לסילוקה של העתירה על הסף, מהטעם שזו אינה רלוונטית עוד משניתנה החלטת המשיב בערר.

לאחר שעיינתי בטענות המשיב שהובאו במסגרת הבקשה לסילוק העתירה על הסף ובכתב התשובה ובטענות העותר שהובאו במסגרת תגובתו לבקשה לסילוק על הסף ובתגובתו לכתב התשובה, החלטתי לקבל את בקשת המשיב ולהורות על מחיקת העתירה, לאחר שהעתירה מיצתה עצמה (ראו, למשל, והשוו: בג"ץ 8476/08 ז'ורבין נ' משטרת ישראל (6.4.2009). להלן יובאו בקצרה הנימוקים לכך.

אין חולק כי הסעד הראשון והעיקרי בעתירה אינו רלוונטי עוד. כזכור, הסעד הראשון שהתבקש בעתירה היה כי המשיב ייתן החלטה בערר שהגיש העותר. בפועל, אין חולק כי ניתנה החלטה בערר, אם כי הצדדים חלוקים לגבי המועד של מתן ההחלטה בערר. ההחלטה בערר נושאת תאריך 15/6/14, דהיינו כעשרה ימים לפני הגשת העתירה, ואילו באי כוח העותר קיבלו את ההחלטה רק ביום 1/7/14, דהיינו ימים אחדים לאחר הגשת העתירה. חילוקי דעות אלו לגבי מועד מתן ההחלטה בערר אינם יכולים להצדיק דיון בעתירה הנוכחית, שכן העיקר לעניין זה הוא שניתנה החלטה בערר.

כאמור, הסעד השני שהתבקש בעתירה, היה כי "ככל שהמשיב ידחה את טענות העותר בערר, להורות למשיב ליתן טעם, אם יש בידו, לשלילת רישיונו של העותר להחזקת כלי ירייה". בפועל, ההחלטה של המשיב הדוחה את הערר, אשר צורפה להודעה מטעם באי כוח העותר, היא מנומקת. אמנם, הנימוקים אינם מקובלים על באי כוח העותר לגופם, אך אין לומר כי המשיב לא נתן טעם לדחיית הערר, ולכן גם הסעד השני שהתבקש בעתירה אינו רלוונטי עוד. זאת, מבלי להביע עמדה לגוף העניין, בנוגע לנימוקים שניתנו על ידי המשיב בהחלטתו לדחות את הערר של העותר.

בצדק טען אפוא בא כוח המשיב כי משניתנה החלטה מנומקת בערר על ידי המשיב, הפכה העתירה לתיאורטית, במובן זה כי העתירה כאמור מיצתה עצמה. ואכן, כיום בפי העותר טענות חדשות כנגד החלטת המשיב בערר לגופה, שכזכור לא הייתה ברשות באי כוח העותר בעת הגשת העתירה – טענות אשר מטבע הדברים לא נכללו בעתירה.

באי כוח העותר מבקשים לדחות את הבקשה של המשיב לסילוק העתירה על הסף, בין היתר מהנימוק כי הבקשה הוגשה בהעדר תצהיר התומך בה ובנימוק כי היה שיהוי ניכר במתן ההחלטה הדוחה את הערר. בנסיבות המקרה דנא, יש לדחות טענות אלו של באי כוח העותר. כאמור, אין חולק כי המשיב נתן החלטתו בערר, ולעניין זה אין צורך אפוא בתצהיר, ואין נפקא מינה אם ההחלטה ניתנה ביום 15/6/14, לפני הגשת העתירה, כטענת המשיב, או לאחר הגשת העתירה, כטענת העותר. לגבי טענת השיהוי במתן ההחלטה בערר – גם בה אין כדי להצדיק דיון בעתירה שמיצתה עצמה, אם כי העותר יוכל להעלות טענה זו אם יגיש עתירה חדשה כנגד החלטת המשיב לדחות את הערר.