עת"מ 46673-04-14 רוזין ואח' נ' עיריית רמת גן ואח'

(ביחסי העותרים והמשיבה 3)

העותרים מבקשים הצהרה לפיה החלטת המשיבה 3 בדבר מתן היתר בנייה, לרבות הארכת תוקף היתר זה, תעמוד בעינה עד לחודש יוני 2014 וכי במניין תקופת ההארכה לא יימנו 20 חודשים אשר במהלכם לא היו העותרים יכולים לפעול בדרך כלשהי, שכן המשיבה 1 לא נתנה לעותרים אישור לרכישת הנכס (נושא ההיתר המבוקש) שבחכירתם.

המשיבה 3 התנגדה לסעד המבוקש, לשיטתה, סעד זה חורג מהוראות הדין הקובעות כי תוקפה של החלטה בדבר מתן של היתר בניה הוא למשך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה עליה והיא ניתנת להארכה למשך תקופה של 12 חודשים נוספים (כל עוד לא הונפק ההיתר).

לאחר שמיעת טענות הצדדים בעניין זה, בישיבת 29.1.15, סבורני כי הדין עם המשיבה 3.

העובדות הנוגעות ליחסי העותרים והמשיבה 3 הן אלה: העותרים 1 – 17 , שהם בעלי זכויות חכירה בנכס שברחוב רוטנברג 83 רמת גן, התקשרו בחוזה עם העותרת 18, שלפיו תבצע האחרונה בנייה לפי תמ"א 38 בנכס. לשם כך, העותרת 18 ביקשה היתר בנייה מן המשיבה 3. בקשתה נתקבלה ביום 4.3.12 (ראו נספח ב' לעתירה). ביום 17.6.12 נדרשה המשיבה 3 לעניין פעם נוספת בעקבות פניית העותרת 18 בנוגע לאחד מן התנאים שבקיומם הותנה ההיתר (קרי: אי אישור פתרון חנייה שהוצע בבקשה המקורית להיתר. ראו סעיף 16 לנספח ב' לעתירה), והחליטה "לאמץ החלטת וועדה ... מיום 4.3.12 ולאשר את הבקשה בתנאים פרט לסעיף 16 המתבטל" (ראו נספח ג' לעתירה).

בהמשך, בחודש אוקטובר 2013, עתרה העותרת 18 למשיבה 3 בבקשה להאריך תוקף ההחלטה בדבר מתן ההיתר. בישיבתה מיום 6.11.13 החליטה המשיבה 3 "לאשר הבקשה להארכת תוקף מיום 4.3.12 עד ליום 4.3.14 וללא אפשרות הארכה נוספת" (ראו נספח ב' לכתב התשובה של המשיבה 3). אין חולק כי העותרת 18 קיבלה את ההחלטה מיום 6.11.13 סמוך לאחר נתינתה.

טענת העותרים היא כי הואיל והמשיבה 1 הערימה קשיים על רכישת זכויות החכירה בנכס על ידי העותרים 1 – 17, לא היה ביכולתה של העותרת 18 – שלא מרצונה ושלא מבחירתה – לקיים את אחד התנאים למתן ההיתר (לאמור: "היתר יינתן לאחר אישור משרד הפנים לחוזה היזמים עם העירייה (בעלי הקרקע)". ראו סעיף 5 להחלטת וועדת המשנה שבנספח ב' לעתירה). על כן, הואיל וטעמי "כוח עליון" לפנינו, יש להאריך את תוקף ההחלטה בדבר אישור הבקשה להיתר, למשך תקופת המניעה.

העתירה נגועה בשיהוי. לא ידעתי מדוע הוגשה העתירה רק בחודש אפריל 2014, כ-5 חודשים לאחר מועד החלטת המשיבה 3 בדבר ההארכה (6.11.13), שעה שהמועד לתקיפת ההחלטה הינו 45 ימים. אלא שאיני מבקש להשתית החלטתי על טעם זה.

אף בהתעלם מן המועד שבו הוגשה העתירה התוקפת את ההחלטה הנדונה, אין להעתר לעתירה נגד המשיבה 3. הוראת הדין הרלוונטית – תקנה 20 (א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970, מורה כי "החלטת מוסד תכנון לתת היתר או לחדשו, תיחשב כבטלה בתום שנה מהיום שבו הודיע מוסד התכנון למבקש על אישור בקשתו, אם במשך התקופה האמורה לא הוצא ההיתר; מוסד תכנון רשאי להאריך את התקופה בשנה נוספת, אם ראה צורך לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הנה כי כן, סירובה של המשיבה 3 להאריך תוקף ההחלטה לתת היתר, מעבר לתקופת השנתיים שהדין מתיר לה, אינה החלטה החורגת ממתחם הסבירות ואינה נגועה בפגם מנהלי אחר כלשהו. יוטעם כי המשיבה 3 נעתרה לבקשת הארכה הנזכרת, חרף כך שזו הוגשה לה בחודש אוקטובר 2013, בשעה שתוקפה של ההחלטה הקודמת כבר פקע בחודש מרס 2013 (ולכל המאוחר – לפי גישת העותרים – בחודש יוני 2013). המשיבה 3 לא נזקקה לשיקול כל שהוא בעניין הסמכות להארכת המועד לאחר פקיעתו – ודומה שעשתה כן משום שנאותה ללכת לקראת העותרת 18 – ועל כן, אף אני אמנע מכך.

במהלך הדיון, היה ב"כ העותרים מודע לכך שהעותרים לא תקפו בערר את החלטתה של המשיבה 3 מיום 6.11.13 וסבר כי המשיבה 3 או וועדת הערר לא היו מוסמכים להאריך המועד מעבר לשנתיים (עמ' 11 שורה 32 עד עמ' 12 שורה 2 לפרוטוקול). אולם, בהינתן האמור, לא ידעתי מניין סמכותו של בית המשפט לעשות את אשר המשיבה 3 אינה מוסמכת לעשותו.