עת"מ 45866-08-16 נוראני נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן צו ביניים שימנע את השעייתו של העותר מתפקידו במשטרת ישראל, זאת לאחר שהמשיבה החליטה על השעיית העותר. הבקשה האמורה הוגשה יחד עם עתירה שהגיש העותר נגד החלטת המשיבה מיום 3.8.2016 על השעייתו ממשרתו במשטרת ישראל, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971. זאת לאחר שביום 9.3.2016 נערך לעותר שימוע.

החלטת המשיבה בדבר השעיית העותר התקבלה בעקבות כתב אישום שהוגש נגד העותר. במסגרתו – הואשם העותר בכך שעבר עבירות של הטרדה מינית והפרת אמונים. בכתב האישום נטען שבמהלך פגישה שקיים העותר עם המתלוננת במסגרת עבודתו כרכז מודיעין, הוא הציע למתלוננת הצעות חוזרות נשנות בעלות אופי מיני וכן התייחס באופן חוזר למיניותה. זאת על אף שהמתלוננת הבהירה שאינה מעוניינת בהצעות כאמור. בהחלטת ההשעיה נכתב שהיא התקבלה לאחר שקילת העבירות והמעשים המיוחסים לעותר העולים כדי קלון, והפגיעה האפשרית באמון הציבור מהמשך שירותו של העותר במשטרה.

בעתירה נטען שדין ההחלטה בעניינו של העותר להתבטל. לטענת העותר, לא היה מקום לנקוט צעדים משמעתיים נגד העותר מקום בו הוגש נגדו כתב אישום. היה על המשיבה להמתין עם הליכים אלו עד תום ההליך הפלילי, בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק המשטרה, תשס"ו-2006. עוד נטען, שהגורם שקיבל את ההחלטה אינו הגורם שהוסמך לקבל החלטה כאמור בהתאם לפקודת המשטרה. כמו כן נטען, שלא היה מקום לפתוח בהליכי השעיה כלפי העותר זמן רב לאחר האירוע הנטען ורק לאחר הגשת כתב האישום. דבר זה מצביע על "דלות הראיות" וכן חותר תחת הנימוק בדבר פגיעה פוטנציאלית באמון הציבור, בשים לב לכך שהעותר המשיך בתפקידו במשך שנתיים לאחר האירוע שבבסיס כתב האישום. ובהתייחס לצו הביניים המבוקש בבקשה שלפניי – נטען שיש לתת צו ביניים, בשל הפגיעה הקשה בעותר כתוצאה מהשעייתו. זאת בשים לב למצבו הכלכלי, ובשל כך שלעותר ישנן טענות טובות נגד ההחלטה על השעייתו.

בהתאם להחלטה מיום 19.8.2016, הגישה המשיבה תגובה לבקשה לצו ביניים. לגופה של העתירה טענה המשיבה, שהסמכות להשעיית שוטרים מסורה למפקח הכללי מכוח סעיף 10(2) לפקודת המשטרה. לשם התווית שיקול הדעת בהפעלת סמכות זו במקרה של הליכים פליליים נגד שוטר נקבעו פקודת קבע. פקודות אלה קובעות, שככלל מקום בו הוגש כתב אישום יש מקום לנקוט בצד של פיטורין או השהייה, בהתאם לנסיבות המקרה. סמכות זו לנקיטת אמצעים מנהליים היא סמכות נפרדת ושונה מהאפשרות לנקיטת הליכים פליליים או משמעתיים. החלטה על נקיטת אמצעים כאמור אינה ענישתית ואינה מכריעה בעניין אשמתו של השוטר. במקרה של העותר ההליכים לנקיטת אמצעים מנהליים החלו לאחר שמח"ש הודיעה למשטרה על ההליכים, בסמוך להגשת כתב האישום. במסגרת הליך זה נערך לעותר שימוע ונבדק מכלול הראיות שעמדו בבסיס כתב האישום. רק לאחר סיום בדיקה מקיפה זו הוחלט על השעיית העותר. במקרה זה, לטענת המשיבה, התנהגות העותר כפי שעולה מכתב האישום היא חמורה. היא אינה ראויה והיא אינה עומדת בסטנדרט ההתנהגות הגבוה הנדרש משוטרים. המעשים המיוחסים לעותר בכתב האישום עולים כדי קלון. בנסיבות אלו אין מקום להחזיר את העותר לשירות כיום, בשל הפגיעה באינטרס הציבורי בקיומה משטרה נורמטיבית ובאמון הציבור במשטרה. לגבי הטענות בדבר משך הזמן שחלף עד להחלטה על השעיית העותר, טענה המשיבה, שהבדיקה החלה לאחר קבלת המידע ממח"ש. התמשכות ההליך נבעה מהרצון לערוך בחינה מקיפה של העניין טרם קבלת החלטה. לא נפל פגם במועד קבלת ההחלטה. עוד הוסיפה המשיבה שהסמכות לנקוט באמצעים מנהליים הואצלה לגורם שקיבל את ההחלטה. לכן אותו הגורם היה מוסמך לקבל את ההחלטה. המשיבה גם הפנתה להלכה בדבר היקף ההתערבות המצומצם בהחלטות מסוג זה.

לעניין הבקשה לצו ביניים טענה המשיבה, שהשעייתו של העותר נכנסה לתוקפה עוד ביום 14.8.2016. לכן אין מדובר בבקשה (שמיום 18.8.2016) – משום בקשה לשימור מצב קיים, אלא בקשה למתן צו עשה. בהתאם לפסיקה יש להיעתר לבקשה לצו עשה רק במקרים חריגים. מקרה זה אינו מצדיק צו כאמור. עוד הוסיפה המשיבה, שמהטעמים שפורטו בתגובתה מדובר בעתירה בעלת סיכויים נמוכים. לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה שהליך ההשעיה הוא הפיך. לכן לא ייגרם לעותר נזק המצדיק מתן צו ביניים. לגבי טענות העותר בדבר מצבו הכלכלי טענה המשיבה, שהעותר לא הביא ראיות לעניין זה. מעבר לכך, בתקופת ההשעיה יקבל העותר משכורת חלקית וכן הוא רשאי להגיש בקשות שונות על מנת להקטין את הפגיעה הכלכלית. מכל מקום, גם אם ההשעיה תפגע כלכלית בעותר, אין די בכך כדי להצדיק מתן צו ביניים. זאת מכיוון שמול האינטרסים של העותר עומד האינטרס כבד המשקל של אמון הציבור במשטרה, שייפגע מהחזרת העותר לשירות בעוד תלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין מעשים העולים לכדי קלון.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי, מסקנתי היא שאין מקום בנסיבות המקרה למתן צו הביניים המבוקש. כידוע, בקשה לצו ביניים נקבעת בהתאם למקבילית הכוחות בין שני שיקולים – סיכוי העתירה ומאזן הנוחות – כאשר מאזן הנוחות הוא השיקול העיקרי בין השניים (ראו למשל בר"מ 5132/16 יעוץ ופיקוח ירוק בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (28.6.2016)).

בכל הקשור למאזן הנוחות, שהוא כאמור השיקול העיקרי, הנזק הנגרם כתוצאה מהשעיית העותר הוא נזק כלכלי, ואין מניעה להשיב את המצב לקדמותו ככל שתתקבל העתירה. לא מדובר בנזק שאינו ניתן לתיקון (ראו למשל עע"מ 1990/11 חלף נ' מפכ"ל המשטרה (3.5.20115) והאסמכתאות שם; וכן עע"מ 2042/12 חרב נ' ראש אגף משאבי אנוש – משטרת ישראל (26.3.2012)). במקרה זה המבקש לא הצביע על נזקים ספציפיים שמעבר לנזק כלכלי כביכול שגם הוא ניתן לתיקון לפי הפסיקה שצוינה. ויש להדגיש שמדובר בהשעיה ולא בפיטורין.

על כך יש להוסיף, ובמונחי סיכויי ההליך, שמבלי לקבוע מסמרות בעניין זה – שכעניין שבעיקרון סיכויי הליך מעין זה אינם על הצד הגבוה. זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב שעומד למשיבה בקביעת מידת התאמתו של שוטר למלא את תפקידו (ראו למשל בג"ץ 1802/08 חיים נ' המפקח הכללי (3.7.2008); עניין חרב). במקרה זה ונוכח האמור בתגובת המשיבה, מצאתי לקבוע באופן לכאורי ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, שהחלטות המשיב אינן נגועות בפגם של חוסר סמכות. בנסיבות אלה עיקר ההליך עניינו בהפעלת שיקול הדעת של המשיבה. לכן אין מקום לקבוע שסיכוי ההליך מטים את הכף במקרה זה לטובת מתן צו ביניים, ולאחר שהוגש כתב אישום ובהמשך לתשתית הראייתית שעמדה לנגד המשיבה בעת קבלת ההחלטה, כמו גם המשמעות הנטענת של המשך השירות של העותר במשיבה – בלא השעייתו – בנסיבות מעין אלה, ולאחר שהוגש כתב האישום.