עת"מ 44884-08-16 טאטור נ' מדינת ישראל

עובדות

1.משנת 2007 מחזיק העותר ברישיון לאחזקת שלושה כלי ירייה לרבות רובה צייד.

2.ביום 07.03.2016 בוטלו רישיונות האחזקה של העותר, בעקבות המלצת המשטרה. לכך קדמה תצפית של פקח רשות הטבע והגנים, אשר ביום 26.02.2016 תיעד את העותר בלוויית שניים נוספים, כאשר השלושה מבצעים ירי משותף לעבר יונים, באמצעות רובה הצייד השייך ברישיון לעותר. העותר נחקר בעבירה של מתן נשק ללא מורשה בזדון. התיק נסגר מחוסר ראיות, אך המשטרה נותרה בעמדתה כי יש לבטל את רישיונו להחזיק בשלושת כלי הירייה.

3.על החלטה זו הגיש העותר עררים אשר נדחו בהחלטת המשיבה מיום 27.06.2016, כאשר היא נסמכת על המלצת המשטרה, וטעמים של שלום הציבור. על החלטה זו מלין העותר בעתירתו.

העתירה והתגובה

4.העותר מלין על החלטת המשיבה. לשיטתו די בהחלטתה הסופית של משטרת ישראל שלא להעמידו לדין בכדי להשיב לו את רישיונו, שכן החשדות כנגדו לא אומתו. לגופו של עניין הוא מוסיף וטוען, כי בן דודו נטל את נשקו מבלי לקבל את הסכמתו, בשעה שניגש הצידה לשתות. עוד הוא טוען, כי החלטת המשיבה ניתנה מבלי שניתנה לו זכות שימוע, היא נעדרת הנמקה מספקת, וכמוה כחותמת גומי להמלצת המשטרה.

מהבחינה המשפטית מפנה העותר להלכה, לפיה הקריטריונים לביטול רישיון מחמירים ביחס לקריטריונים לאי חידוש רישיון משעה שפג תוקפו, ואין די בחשש בלבד לשימוש שלא כדין בנשק כדי להצדיק ביטולו של רישיון קיים.

5.המשיבה מפנה, מנגד, לכך, שלאזרח אין זכות קנויה להחזיק בנשק, אחזקה אשר מותנית בשיקול דעתו של פקיד הרישוי. האינטרס של שמירה על שלום הציבור מחייב מדיניות המצמצמת את אחזקת כלי הנשק שבידי הציבור, בפרט כאשר המשטרה – הגורם הממליץ המוסמך – מביעה את התנגדותה לאחזקת הנשק.

לגופו של עניין הפנתה המשיבה לתיק החקירה בעניינו של העותר (פל"א 86060-16), בחשד למסירת נשק ללא מורשה בזדון. בתוך כך היא הפנתה לעדות אחיו של העותר והמלווה הנוסף, אשר מסרו כי העותר נעתר להם ומסר לידיהם את כלי הנשק אף שאין הם מחזיקים ברישיון; כך גם לעדות העותר עצמו, אשר הודה תחילה שנתן לחברו להחזיק את הנשק אולם הכחיש כי מלוויו עשו בו שימוש, כאשר לבסוף הודה במיוחס לו והביע צער על כך. המשיבה הוסיפה כי תיק החקירה בגין ציד שלא ברישיון וירי בשטח בנוי נסגר מחוסר ראיות, אך ללא התייחסות לעבירה של מסירת נשק ללא מורשה בזדון. הלכה היא, כי קצין המשטרה המוסר את המלצתו לפקיד הרישוי, אינו מוגבל לחומר ראיות אשר יביא להרשעה בפלילים, עליו להתבסס על כל ראיה העומדת במבחן ראיה מנהלית, ואין הוא מוגבל לפסק דין מרשיע בלבד.

בכל הנוגע לאי מתן זכות שימוע משיבה המשיבה, כי החוק עצמו קובע כי אין לבעל רישיון זכות טיעון בפני פקיד הרישוי עובר לביטול רישיונו, שכן בהליכים בהם נשקלת מסוכנות, אין להשהות את הודעת הביטול עד למימוש זכות שימוע.

דיון והכרעה

6.בראשית הדיון אזכיר את המדיניות המצמצמת, שביסודה עומדת ההנחה, כי "שיטת משפטנו איננה מכירה בזכותו של אדם להחזיק ברשותו כלי ירייה והמדיניות העקרונית של המשיב בסוגיה זו היא מדיניות מצמצמת, היינו מדיניות השואפת להפחית את כמות כלי הנשק המוחזקים בידי אזרחי המדינה" (עע"ם 389/13 קרינסקי נ' המשרד לבטחון פנים (1.10.14), פסקה 16). על כך אוסיף, כי חרף חשיבותה של ההבחנה שבין החלטה בדבר אי חידושו של היתר לבין ביטולו, החלטת המשיב יכול ותתבסס על ראיות מנהליות, שאינן צריכות להגיע לרמה של "מעבר לספק סביר" (ראו: בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו (1) 317 (1981) בעמ' 327; וכן עע"מ 5878/11 קלנטריה נ' פקיד הרישוי לכלי יריה (2013)).

סיכומה של מסגרת נורמטיבית, ההתערבות השיפוטית בכגון דא, משמע כאשר האוחז ברישיון עושה שימוש המנוגד לדין בכלי הירייה ומסכן בכך את שלום הציבור, צריך שתיעשה בזהירות ובמשורה.

7.התמונה שעמדה לנגד עיני ועדת הערר, כפי שהיא נשקפת כעת מעיון בחומר החקירה אשר הגישה המשיבה, משקפת הצטברות חמורה של נושאים, שאף אם לא הבשילו לכדי הגשת כתב אישום, יש בהם, ודאי, בכדי להטיל צל כבד על העותר וממילא לאפיין את החלטתה של הרשות כסבירה. מחומר החקירה אשר הגישה המשיבה עולה, כי העותר תועד וצולם בלוויית שניים נוספים כאשר השלושה משתמשים ברובה הציד שלו. שני המלווים אישרו את העובדה כי הנשק ניתן להם ע"י העותר עצמו ובידיעתו. גרסתו הראשונה של העותר במשטרה, לפיה שוחח בטלפון ולא הבחין בירי שביצעו חבריו, סותרת את גרסתו הנוכחית בעתירה, לפיה פנה לשתות ולא הבחין במתרחש, כאשר בהמשך חקירתו הודה העותר כי אכן איפשר לחבריו להשתמש בנשק. סבורני, כי די בנתון זה בכדי להצביע על סבירות שיקול דעתה של המשיבה בהחלטתה לבטל את רישיונותיו של העותר, בפרט כאשר אנו בוחנים את שיקול דעת הרשות בשלילת רישיון להחזיק בכלי ירייה, רישיון אשר מלכתחילה אין לאזרח זכות קנויה להחזיק בו.

בנסיבות העניין, בהתקיים ראיות מנהליות לביצוע עבירה פלילית על ידי העותר, ואף שלא הוגש כנגדו כתב אישום, החלטת המשיבה לבטל את רישיונותיו של העותר להחזיק נשק הינה סבירה ומתבקשת מטעמים של האינטרס הציבורי. ואשר לזכות השימוע, נחה דעתי כי זו לא נפגמה. לעותר ניתנה האפשרות לשטוח את גרסתו למיוחס לו עת שנחקר במשטרה, שעה שזה הודה למעשה במיוחס לו וכאשר על בסיס חומר זה קיבלה המשיבה את החלטתה (השוו בגץ 113/52 ליזי זקס נ' שר-המסחר והתעשייה , פ"ד ו 696 (1952)).

סוף דבר

8.משום כל הטעמים הללו הנני דוחה את העתירה. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך 7,000 ₪.