עת"מ 42683-07-14 אדלשטיין ואח' נ' עיריית חיפה ואח'

זו עתירה להורות למשיבים ליתן טעם מדוע אישרה המשיבה 1 את תוכניות הבניה המתוקנות בתיק 60/2834/007 ברח' גבעת דאונס 38 בחיפה, למרות שאינן עולות בקנה אחד עם החלטת ועדת המשנה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה ונוגדת את החלטת ועדת הערר המחוזית בערר 276/13 מיום 16.1.14.

אני דוחה את טענת המשיבים, כאילו העתירה מוגשת כנגד משיבה לא נכונה. העתירה אינה מוגשת כנגד החלטת ועדת הערר, וגם לא נגד החלטת ועדת המשנה (שממילא אין לה תוקף עוד לאחר שהתקבלה החלטת ועדת הערר). לפי הגדרת "החלטה" בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים התש"ס – 2000, החלטה היא גם מעשה או מחדל. העתירה מוגשת כנגד המעשה של המשיבה, שאישרה את התאמת התוכניות להחלטת ועדת הערר. היה זה מעשה של המשיבה, ולא של ועדת הערר.

אני דוחה גם את טענת המשיבים בדבר שיהוי בהגשת העתירה. לפי תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התש"ס – 2000, המועד להגשת העתירה הוא ללא שיהוי, ולא יותר מ- 45 מיום שקיבל העותר הודעה על ההחלטה או שנודעה לו. כעולה מטיעוני המשיבה 1, המעשה עצמו היה במרץ 2014. לא ברור מתי נודע הדבר לעותרים, ועל כן לא ניתן לסלק את העתירה על הסף מחמת שיהוי.

אני דוחה את טענת המשיבים 2-3, כי יש לדחות את העתירה עקב העדר פניה קודמת למשיבים. כעולה מטענות העותרים וממסמך שהוצג על ידי המשיבים 2-3, ביום 5.2.14 הוגשה למשיבה 1 בקשת העותרים שבטרם מוציאים למשיבים 2-3 היתר בנייה יועברו התוכניות לעיונם, וישמעו טענותיהם בדבר העדר התאמה להחלטת ועדת הערר. המשיבה 1 לא הגיבה על כך, ומרישומיה עולה שלא קלטה כלל את הבקשה, אבל העדר התשובה בשלב מוקדם זה מעלה את האפשרות הסבירה, שגם לאחר המעשה לא היתה המשיבה משנה את דרכה, ולפחות שכך סברו העותרים.

יש לדון איפוא בטענות העתירה לגופו של ענין. טענת העותרים היא שבניגוד להחלטת ועדת הערר שהבליטה מזרחה תצומצם ב- 2 מטרים, הבליטה מזרחה צומצמה רק ב- 1.40 מטרים. עובדתית, בקומת הקרקע צומצמה הבליטה ב- 2 מטרים, ורק בקומה הראשונה שמעליה צומצמה הבליטה ב- 1.40 מטרים בלבד.

אני מקבל את טענת המשיבים, שהפירוש אותו נתנה המשיבה 1 להחלטת ועדת הערר הוא פירוש המצוי במתחם הסבירות. בית המשפט אינו מחליט במקום הרשות, אלא בוחן אם ההחלטה נמצאת במתחם הסבירות. החלטת ועדת הערר היתה לדחות את הטענות לגבי השטחים שאינם בהקלה. לגבי השטחים שבהקלה, קבעה הועדה "ניתן לנצל את אותן זכויות (בהיקף של כ-10 מ"ר לכל דירה) באופן ו יש לוותר על הפוליגון הגורם לבליטה הנוספת לדירתם של המבקשים מזרחה, ולהוסיף את אותו שטח בהמשך הסלון או בחלקו הדרומי של הבית, מדרום למטבח המתוכנן, כך שהחריגה מזרחה תצומצם ב- 2X 5 מ' וסה"כ ב- 10 מ"ר". יצויין, ששטח ההקלה, שעליו חלים דברים אלה, שונה בין המשיבים 2 למשיבים 3.

כאמור, ועדת הערר דיברה על כ- 10 מ"ר ולא על 10 מ"ר. 2X5 הם 10, אבל בפועל, אורך הפוליגון בדירת המשיבים 2 היה 4.22 מ' בעוד אורך הפוליגון בדירת המשיבים 3 היה 5.40 מ'. בדירת המשיבים 2, ניתן להוריד בליטה שרוחבה 2 מ', וכך נעשה. בדירת המשיבים 3, שטח ההקלה היה 6.65 מ"ר בלבד, והורדת 5.40X 2, שהם 10.80 מ"ר, היא מעבר לשטח ההקלה.

פירוש לפיו הורדת כל הבליטה אצל המשיבים 3, תביא ליותר מ- 6.65 מ"ר ההקלה שעליה דיברה הועדה לגבי המשיבים 3. פירוש של הורדת 2 מ' ברוחב כדי להגיע לשטח של 6.65 מ"ר יביא להורדה באורך של 3.3 מ' בלבד. הורדה המתחילה מהאורך, דהיינו באורך של 5.40, תביא לכך שכדי להגיע למלוא ההקלה של 6.65 מ"ר יהיה צורך להוריד רוחב של 1.23 מ'. המשיבים הורידו יותר מכך, 1.4 מ' רוחב לאורך של 5.40, שהם 7.56 מ"ר, ובזאת מילאו בצורה סבירה את הציווי של ועדת הערר להפחית כ- 10 מ"ר משטחי ההקלה בצד המזרחי.

על כן, אני קובע שמעשה המשיבה 1, באשרה את התוכניות המתוקנות של המשיבים, נעשה במתחם הסבירות, ואין מקום לשנותה. אני דוחה את העתירה.

הצו הזמני שניתן ביום 22.7.14 מתבטל. ככל שבידי הצדדים טענות באשר למימוש הערבות והעירבון שהופקדו, יגישו טענותיהם תוך 21 יום מהיום.