עת"מ 41621-09-15 סרסור נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה

העתירה דנן מכוונת נגד החלטת רשות הרישוי – משרד התחבורה (מיום 11.6.15), אשר בה נדחתה בקשת העותר לחישוב תקופת פסילה.

טענת העותר היא זו: ביום 8.8.06 נעצר העותר על ידי המשטרה כחשוד בביצוע עבירה. בעת מעצרו, נלקח ממנו רשיון הנהיגה שלו. לאחר מכן, נגזר דינו והוטלו עליו העונשים הבאים, בין היתר: 18 חודשי מאסר בפועל ו-5 שנות פסילה, שיימנו מיום שחרורו (ת"פ 40240/06; גז"ד מיום 31.5.07). העותר לא יכול היה להפקיד את רשיון הנהיגה שלו עם שחרורו (ביום 10.8.08), שכן, כזכור רשיונו נלקח ממנו עם מעצרו (ביום 8.8.06). בתקופה שמיום שחרורו ואילך, העותר לא נהג ברכב. על כן, העותר סבור כי יש לחשב את תחילת תקופת הפסילה שהוטלה עליו, לכל המאוחר מיום שחרורו ממאסר, ומכאן – שתקופה זו תמה ביום 10.8.13.

מנגד, המשיבה סבורה כי דין העתירה להידחות ממספר טעמים, שהעיקריים שבהם הם אלה: ראשית, העותר לא הפקיד בבית המשפט, עם שחרורו ממאסר, לא את רשיונו (תקנה 557 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961) ולא תצהיר חלף הרשיון (תקנה 557 (ב) לתקנות). דין הוא כי תקופת הפסילה מתחילה עם ההפקדה (של הרישיון או של תצהיר); שנית, העותר קיבל ביום 17.4.07 רשיון נהיגה חלופי וביום 23.4.07 שילם את האגרה בגינו (18 ₪) בבנק הדואר בכפר קאסם ובהמשך, נשלח אליו הרשיון הקבוע (סעיף 8 לתגובה המקדמית). חרף זאת, לא הפקיד העותר רשיון (חלופי) זה עם שחרורו ממאסר (בחודש אוגוסט 2008); שלישית, לעותר ניתנו שלושה דוחות תעבורה כדקלמן: ביום 19.6.11; ביום 4.12.12 וביום 7.12.14. לשון אחר: על אף שנגזר על העותר לא לנהוג ברכב לתקופה של 5 שנים ממועד שחרורו – נהג הוא ברכב. מכל הטעמים הללו, אין להתערב בהחלטת רשות הרישוי (הנסמכת על שני הנימוקים הראשונים ולא על הנימוק השלישי).

במהלך הדיון ונוכח כפירת העותר הן בקבלת רשיון נהיגה חלופי בשנת 2007 והן בנהיגתו בשנים שלאחר מכן ובקבלת דוחות תעבורה, דחיתי הדיון על מנת לאפשר למשיבה להמציא עותק מן הדוחות דעסקינן. ואכן, בישיבת יום 22.12.15, המציאה ב"כ המשיבה את שלושת הדוחות הללו. העיון בהם מלמד כי שמו של העותר, מספר תעודת הזהות שלו ומספר רשיון הנהיגה שלו מצויינים בהם. משמע: העותר זוהה גם על פי רשיון הנהיגה שלו, שהוצג לרושמי הדוחות. ואם בכך לא סגי – העותר חתם בשולי שניים מתוך שלושת הדוחות (הוא מיאן לחתום על הדוח השלישי, משנת 2014).

השוואה בעין בלתי מקצועית של חתימות העותר על תצהירו התומך בעתירה עם החתימות שבשולי הדוחות, מלמדת כי לכל הפחות החתימה בשולי הדו"ח מיום 4.12.12, נחתמה בידי אותו אדם אשר חתם על התצהיר התומך בעתירה, הוא העותר. אין צורך במומחיות מיוחדת על מנת להבחין בכך.

להקלה על הקורא, הנה הן שתי החתימות.

החתימה על התצהיר:

החתימה על הדו"ח מיום 4.12.12:

די בכך על מנת לקבוע כי מניין ימי הפסילה אמור להתחיל עם הפקדת הרשיון, הפקדה אשר לא אירעה במועד כלשהו החל מיום גזר הדין או שחרור העותר ממאסרו, ועד היום. החלטת רשות הרישוי אינה בלתי סבירה ואין להתערב בה.

להשלמת התמונה: בישיבת 22.12.15 ביקש העותר ליתן הוראה למשיבה לברר עם בית המעצר נתניה שמא ברשותם ראייה לכך שרשיונו נלקח ממנו והופקד בבית המעצר, עם מעצרו (זאת, בניגוד לנטען בישיבת יום 30.11.15 כאילו הרשיון נלקח מן העותר בבית המעצר בפתח תקווה. ראו עמ' 2 שורות 8 – 9 לפרוטוקול). הוריתי למשיבה לערוך בירור כמבוקש.

תוצאת הבירור, כפי שמסרה ב"כ המשיבה בהודעתה מיום 14.1.16, הינה כי מחד גיסא, אין בתיקו של העותר איזכור לשהייתו במעצר בתחנת משטרת נתניה, כפי שנטען בעבר, ומאידך גיסא, פניות לב"כ העותר במטרה להבהיר היכן הופקד הרישיון – לא נענו. על כן ולאור מיעוט הנתונים – לא עלה בידי המשיבה לבדוק רישומים בעניין פיקדונותיו של העותר בעת מעצרו.