עת"מ 40422-06-16 רגבים נ' ראש המינהל האזרחי ואח'

עניינה של העתירה שבכותרת הוא בבקשה לקבלת מידע שהגישה העותרת למשיבים. העתירה הוגשה משלא ניתנה לעותרת תשובה לבקשתה, על אף חלוף המועד למסירת תשובה, לרבות שתי ארכות עליהן הודיעו המשיבים לעותרת. לאחר הגשת העתירה הודיעו המשיבים על כך שהתקבלה החלטה להיענות לבקשת העותרת ולמסור את המידע המבוקש. לאחר דין ודברים בין הצדדים בעניין הפורמט שבו יועברו קבצי המידע, הסכימו הצדדים על כך שהעתירה התייתרה. בהתאם לכך ניתן ביום 29.11.2016 פסק דין המורה על מחיקת העתירה, תוך שניתנה לעותרת לפי בקשתה האפשרות להגיש בקשה בעניין פסיקת הוצאות. בהמשך לכך הגישה העותרת בקשה לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד. הוגשה גם תגובה. נותר אפוא להכריע בעניין זה של שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט.

לצורך חיוב בעל-דין בהוצאות בהליכים מסוג זה נמנות מספר אמות-מידה, בהן: הצידוק בהגשת העתירה; הזדרזות העותר בפנייה לבית המשפט ומיצוי ההליכים קודם להגשתה; האם קיים שיהוי בהגשת העתירה; ולבסוף נבחן אם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד (ראו בג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 9591/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מנהל מקרקעי ישראל, בפסקאות 49-47 (20.3.2014); בגץ 4573/15 שטבון נ' השר לענייני דתות (14.9.2016)).

במקרה דנן, השיקול של מיצוי הליכים והגשת העתירה במועד מצביעים על כך שיש מקום לפסוק הוצאות. העותרת פנתה בבקשה לקבל מידע ביום 9.2.2016. ביום 21.3.2016 הודיעו המשיבים על הארכת הטיפול בבקשה בשלושים יום. העותרת שבה ופנתה למשיבים ביום 17.4.2016 בבקשה לקבל תשובה. בתגובה הודיעו המשיבים ביום 21.4.2016 על הארכת הטיפול בבקשה בשלושים יום נוספים. אלא שהמשיבים לא השיבו על הבקשה עד למועד הגשת העתירה – ביום 20.6.2016 – חודשיים לאחר הודעתם האחרונה על הארכת הטיפול. בנסיבות אלה, ניתן לומר שהעתירה הוגשה במועד, וזאת לאחר שהעותרת מיצתה הליכים, בכך שפנתה למשיבים בתזכורת לפנייתה.

כאמור, קריטריון נוסף הוא תרומת הגשת העתירה לקבלת הסעד. בנוגע לקריטריון זה ישנה מחלוקת בין הצדדים. העותרת מצביעה על כך שרק לאחר הגשת העתירה היא זכתה לתשובה. המשיבים מנגד טענו, שהתשובה התעכבה עקב צורך בריכוז המידע ונתנה לעותרת הודעה על כך מיד עם סיום איסוף המידע. זאת – ללא קשר להגשת העתירה. אלא שגם אם נקבל את עמדת המשיבים, אין בכך כדי לשלול כליל את פסיקת ההוצאות, מקום שבו המשיבים לא עמדו במועד שקבעו הם עצמם למתן התשובה (על הארכותיו), ואף לא הודיעו לעותרת על התארכות הבדיקה והצורך בארכה נוספת. לכן לכל הפחות דבר זה הוביל לצורך בהגשת העתירה במועד שבו היא הוגשה ולאחר מיצוי הליכים כאמור. ולו מטעם זה, יש מקום לחייב את המשיבים בהוצאות העותרת – ולו בחלקן.

לעניין שיעור ההוצאות – העותרת תמכה את בקשתה בחשבונית שפרטה את הוצאותיה בגין העתירה. והגם שבכך יש משום נקודת מוצא לחיוב – כעניין של הוצאות ריאליות – הרי שבנסיבות שלעיל, שבהן עיקר הקושי הוא באי מתן מענה במועד מזה; אך תוך יתור העתירה עקב כך זמן קצר לאחר מכן וללא קיום דיון או הגשת כתבי בית דין נוספים מזה – אין לחייב המשיבים במלוא הסכום שהתבקש. סכום – המשקף הוצאות בגין ההליך כולו. מדובר גם בעתירה שאינה מורכבת ושעיקרה אי מתן המענה לפנייה. מטעמים אלה מצאתי מקום לחייב את המשיבים בנסיבות המקרה בשכ"ט עו"ד ובהוצאות העותר בסכום כולל של 7,500 ש"ח.

לפני סיום יצוין שהמשיבים הגישו לבית המשפט הודעת עדכון לאחר תגובתם לבקשה לפסיקת ההוצאות, ובה ציינו את פסק הדין בבג"ץ 6870/14 רגבים נ' ראש המינהל האזרחי (3.1.2017), שבו נקבע שהסמכות העניינית לדון בעתירות מסוג העתירה דנן נתונה לבג"ץ ולא לבית משפט זה (שם, בפס' 21). אך בשים לב לשלב בו נמצא ההליך שלפניי, בו כבר ניתן פסק דין (ומבלי שעלתה בשלב מוקדם יותר טענה של חוסר סמכות עניינית, וגם לא בשלב זה כפי המוסבר בהודעה), לא מצאתי שיש בפסק הדין האמור כדי לשנות מן האמור לעיל לעניין החיוב בהוצאות אלו ולהביא – כפי שהתבקש – לדחיית הבקשה מטעם זה.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ז, 29 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.