עת"מ 37446-12-15 אורן ואח' נ' מועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה ואח'

עתירה המכוונת כנגד החלטת המשיבה 2, הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה שומרון ("הוועדה") מיום 20.10.15, לחדש לשנה נוספת את תוקפו של היתר מספר 20150744 שניתן למשיבה 3, דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ ("דלק") לשם הקמת תחנת תדלוק ושירותי דרך במקרקעין שבבעלות חברת נירי דנית בע"מ ("דנית"), הידועים כחלק מחלקה 42 בגוש 10136 והנמצאים בצד דרך 653 באזור הידוע כבקעת הנדיב (בהתאמה, "תחנת התדלוק" ו"המקרקעין").

כמו כן מכוונת העתירה נגד החלטת המשיבה 1, מועצה מקומית בנימינה–גבעת עדה ("המועצה") מיום 16.11.15, להאציל סמכויות לביצוע עבודות להתקנת קווי מים וביוב בגוש 10135 חלקות 4, 6, 19, 25, 26; בגוש 10136 חלקות 16, 17; ובגוש 10138 חלקות 69–89 ("החלטת המועצה").

הערות מקדימות

קודם לסקירת הרקע, מצאתי לנכון להעיר כמה הערות בנוגע למשיבה 2 ולהחלטתה מיום 20.10.15 שכלפיה מכוונת העתירה. בכתב העתירה תיארו העותרים את המשיבה 2 כוועדה מרחבית לתכנון ובנייה, ואילו כל המשיבות, ובכללן הוועדה עצמה, תיארו אותה כ"וועדה מקומית לתכנון ולבנייה". כמסתבר, תיאורה הנכון של הוועדה הוא "ועדה מרחבית" (ראו אתר האינטרנט של מנהל התכנון http://www.moin.gov.il/OfficeUnits/PlanningAdministration/Pages/default.aspx), הערה נוספת נוגעת להחלטה מיום 20.10.15, שהעותרים טענו שניתנה על ידי הוועדה, וכמסתבר, לא אלה הם פני הדברים. ההחלטה ניתנה על ידי יושב ראש הוועדה והמהנדס שלה, אשר לפי סעיף 30 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון"), הם רשות רישוי מקומית לעניין מתן היתר בנייה ("רשות הרישוי"). הערה נוספת המתבקשת כאן היא שהוועדה, וכמוה גם רשות רישוי הפועלת על פי הסמכות שבסעיף 30 לחוק התכנון, הם מוסד תכנון כמשמעו בסעיף 1 של חוק התכנון. כפי שיוסבר, לעניין זה יש משמעות בקשר להחלטות בדבר הארכות תוקפו של ההיתר (כהגדרתו להלן), ובעיקר להחלטה מיום 20.10.15.

רקע והשתלשלות עניינים

ביום 20.5.97 אושרה תוכנית מתאר ש/634 תחנת תדלוק ושירותי דרך – גבעת עדה שינוי לתוכנית מתאר ש/95 ("תוכנית ש/634"). בשנת 1998 פתחה דנית, יזמית התוכנית, בהליכים לקבלת היתר בנייה להקמת תחנת התדלוק, וביום 19.4.99 החליטה הוועדה לתת לה היתר להקמת תחנת התדלוק. סמוך לאחר מכן הגישה עמותת אדם טבע ודין עתירה לבית משפט זה כנגד דנית וכנגד הוועדה המקומית (קודמתה של הוועדה), וטענה כי ההחלטה לתת את היתר הבנייה מנוגדת לתוכנית המתאר הארצית 31, המגבילה את השימושים המותרים בשטחי נוף כפרי פתוח (עת"מ 102/99 – לא פורסם). ביום 1.11.99 נדחתה העתירה ועל פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8116/99 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, פ"ד נה (5) 196 (2001)) הערעור התקבל בחלקו, ובית המשפט העליון הורה על ביטולו של היתר הבנייה ועל החזרת תוכנית ש/634 לדיון בוועדת המשנה של המועצה הארצית לנושאים תכנוניים עקרוניים ("הוולנת"ע"). הוולנת"ע דנה בתוכנית ש/634 והחליטה לאשר את הקמת תחנת התדלוק. כנגד החלטת הוולנת"ע הגישה עמותת אדם טבע ודין עתירה נוספת לבית משפט זה לבטל את החלטתה (עת"מ (חי') 744/02 אדם טבע ודין נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתו"ב) וביום 25.5.03 נדחתה העתירה. ערעור שהוגש כנגד פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון (עע"מ 5901/03 אדם טבע ודין-אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובניה (28.12.03)).

בשנת 2009 התקשרה דנית בהסכם עם דלק להקמת תחנת תדלוק במקרקעין, וביום 17.8.11 ניתן לדלק היתר בנייה להקמת תחנת התדלוק ("ההיתר"). בהתאם לתקנה 20(ב) לתקנון התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 ("התקנות"), תוקפו של ההיתר הוא לשלוש שנים. בהתאם לתקנה 20(ג) לתקנות פקע ההיתר כחלוף שנה מאז שניתן מפני שדלק לא החלה בעבודות הבנייה.