עת"מ 35308-08-16 הנדי נ' משרד הפנים

בפניי בקשה לסילוק על הסף של העתירה שבכותרת.

1. העתירה הוגשה ביום 15.8.16. היא מופנית כנגד החלטת המשיבה מיום 13.6.16, בה נדחתה בקשת העותרת להתאזרחות (9.9.13), אשר הוגשה מכוח הוראת סעיף 5 לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952 (להלן – חוק האזרחות).

2. דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל.

נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000 (להלן – חוק בתי משפט לעניינים מנהליים). סעיף זה קובע את סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. על המקרה הנוכחי חולשת הוראת סעיף 5(1) לחוק, הקובעת כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה .... (להלן – עתירה מינהלית)". בפריט 12 לתוספת הראשונה לחוק נקבע, כי בית המשפט ידון, בכל הנוגע למינהל אוכלוסין, עובדים זרים ומסתננים, ב -

"החלטה של רשות לפי חוקים אלה, למעט החלטות הממשלה בענייני מינהל אוכלוסין, עובדים זרים ומסתננים ולמעט החלטות הנתונות לערר לפני בית הדין לעררים לפי פרק רביעי לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952:

(1)חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952;

(2)סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952;

(3)חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, למעט החלטות לפי סעיפים 3א1 ו-3ג;

(4)חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, למעט החלטה לפי פרקים ד'3 או ה' בחוק האמור;

(5)חוק הדרכונים, התשי"ב-1952;

(6)חוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005;

(7)חוק השמות, התשט"ז-1956;

(8)חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954"

עולה מן התוספת, כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ככל שהדבר נוגעים לחוק האזרחות, חלה על החלטות לפי סעיף 7 לחוק. החלטות לפי סעיף 5 לחוק האזרחות לא נמנו על ההחלטות לגביהן ניתנה סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים. הואיל וסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים נקבעה בדרך של התוויית רשימה מוגדרת של עניינים, משעה שהחלטה לפי סעיף 5 נפקדה מאותה רשימה, יוצא כי אין לבית משפט לעניינים מנהליים סמכות בהקשר זה.

3. לא נעלמה מעיניי טענת העותרת, לפיה רשימת העניינים שבפריט 12 הנ"ל מפרטת את המקרים בהם חל חריג לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. ברם, טענה זו מנוגדת ללשונו הברורה של החוק. משכך, אין בידי לקבלה.

4. העותרת מפנה, בהקשר זה, לכך שסעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל) מסמיך בית דין לעררים לדון בערר "על החלטה של רשות המנויה בתוספת, בענייני כניסה לישראל, שהייה וישיבה בישראל או יציאה ממנה או בענייני אזרחות, המנויים בתוספת". בתוספת לחוק הכניסה לישראל מנויים (בפריטים 1, 2, 4), אותם עניינים המנויים בפריטים 1, 2, 3 לתוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים (להוראה דומה, המקנה לבית הדין לעררים סמכות לדון באותם עניינים, ראו גם בסעיף 15(א) לחוק האזרחות). בהקשר זה, קובע חוק הכניסה לישראל כי החלטה כאמור של בית הדין לעררים, נתונה לערעור בזכות בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 13לא לחוק). כפי שראינו לעיל, בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים נקבע בפריט 12 סייג, בכל הנוגע ל החלטות הנתונות לערר לפני בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל. היינו, לגבי אותן החלטות, הדרך לתקיפתן אינה באמצעות הגשת עתירה, כי אם בדרך של הגשת ערעור מנהלי (ראו גם בפריט 10 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, הקובע סמכות של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בערעור מנהלי, בין היתר, לפי סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל).

5. אפשר, כי במצב זה, התייתר הצורך בהכללתם של אותם עניינים בפריט 12 לתוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים. ברם, גם תחת הנחה זו, אין בכך כדי לבסס את סמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה על החלטה לפי סעיף 5 לחוק האזרחות, לה אין בסיס בהוראות החוק המסמיך (ראו, למסקנה דומה, בפסק דינו של כב' הנשיא ד' חשין בעת"מ (י-ם) 56031-02-13 עפיפי נ' שר הפנים (24.4.13), בפסקה 4; ראו גם בפסק דינה של כב' השופטת נ' בן אור בעת"מ (י-ם) 31726-06-12 צלאח ואח' נ' משרד הפנים (7.1.13), בפסקה 2).