עת"מ 34561-04-14 Arbab נ' משרד הפנים

הרקע לעתירה:

בפני עתירה נגד הוראת שהייה אשר הוצאה לעותר על ידי המשיב לפיה התבקש להתייצב במרכז השהייה הפתוח למסתננים "חולות" בהתאם להוראות תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד – 1954 (להלן: "החוק למניעת הסתננות") והנהלים שקבע המשיב לצורך יישום התיקון לחוק.

העותר, נתין סודני משבט "פור", יליד 1975 מחבל דארפור, נשוי + 2 ילדים, הסתנן לישראל במהלך שנת 2010. לאחר הסתננותו לישראל נערך לעותר ראיון זיהוי ביחידת המסתננים במהלכו מסר שהסתנן לישראל במטרה לעבוד (כך טוען המשיב והעותר מכחיש זאת), שלא פנה לאו"ם וכי למעט בן דוד אין לו קרובי משפחה בישראל. הוא מסר כי הוא נשוי ואשתו אינה בישראל. נגד העותר הוצאו צווי משמורת והרחקה בהתאם למדיניות המשיב בשעתו. מאחר שהעותר זוהה כסודני, שוחרר באוגוסט 2010 ממשמורת וקיבל רישיון שהייה זמני מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. הרישיון הוארך מעת לעת בהתאם למדיניות המשיב.

ביום 18.3.14, לאחר שינוי מדיניות הממשלה באשר לטיפול באוכלוסיית המסתננים וההחלטה על הפניית מסתננים למרכז השהייה, התייצב העותר בלשכת המשיב להארכת אשרת שהייתו. בתשאול שנערך לעותר עלה כי הוא עונה על הקריטריונים לזימון מסתנן למרכז השהייה. העותר מסר שנכנס לישראל ב- 2010, שאין לו בעיות רפואיות, איננו עובד ולא הגיש בקשה למקלט מדיני. הוא טען שאין לו אישה בישראל. על כן, בהתאם להוראות תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות ולקריטריונים שנקבעו על ידי המשיב ליישום התיקון לחוק, הוצאה לעותר הוראת שהייה לפיה נדרש להתייצב במרכז השהייה "חולות" עד ליום 24.4.14. נגד הוראת שהייה זו הוגשה העתירה.

טענות העותר:

העותר טוען כי החלטת המשיב המורה לעותר להתייצב במתקן השהייה הינה החלטה לא מנומקת ובלתי סבירה. נטען כי ההחלטה ניתנה בקלות ראש, ללא נימוק ובאופן זהה לאלפי מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה מבלי להתייחס לעותר כמבקש מקלט.

כן נטען כי נפל בהחלטה פגם מאחר שלעותר לא נערך שימוע בפני הממונה טרם מתן ההחלטה, זאת למעט מספר שאלות בודדות, ומשענה העותר על השאלות ניתנה לו ההחלטה מבלי ליתן לו את ההזדמנות להסביר את הסיבות שאילצו אותו לעזוב את ארצו ושהוא מבקש מקלט בגינן.

העותר טוען כי ההחלטה לזמן אותו ל"חולות" הייתה מוכנה בעוד מועד ולא נערך לו תשאול הוגן טרם מתן ההחלטה. נטען כי אין לראות בשאלות שנשאל העותר כתשאול. נטען כי הוצאת הוראת השהייה נעשתה באופן שגרתי וכלאחר יד לכל הנתינים האריתראים והסודנים שלא ניתן לגרשם מכוח ההגנה הקולקטיבית של מדיניות אי ההרחקה.

כן נטען כי הקריטריונים שנקבעו על ידי המשיב להשמת מבקשי המקלט במתקן השהייה הינם כלליים מבלי להבחין בין מבקשי המקלט מאותה מדינה והנסיבות שאילצו כל מבקש מקלט לצאת ממדינתו.

נטען כי לא הובאו בחשבון במתן הוראת השהייה נסיבותיו האישיות של העותר, בין היתר העובדה שהינו אב לשני ילדים שנמצאים במחנה פליטים ומחובתו לדאוג לצרכיהם ולהוצאות מחייתם.