עת"מ 33035-05-16 רות ואח' נ' משרד השיכון,מדינת ישראל ואח'

העותרים מבקשים כי בית המשפט יוציא מלפניו צו קבוע, האוסר על משרד הבינוי והשיכון ועל רשות מקרקעי ישראל לשווק, במסגרת מכרז 56/2016 לשיווק 11 מגרשים לבנייה עצמית בשכונת השחר שברמת בית שמש, את מגרש 133 בו זכו העותרים 2-1 במסגרת מכרז 145/2000 ואת מגרש 502ב בו זכתה עותרת 3 באותו מכרז. עם הגשת העתירה ביקשו העותרים צו ביניים שיימנע את שיווק שני המגרשים האמורים עד להכרעה בעתירה.

ביקשתי את תגובת משרד הבינוי והשיכון ורשות מקרקעי ישראל (להלן: המשיבים) לבקשה לצו ביניים, ולאחר ששקלתי את טענותיהם ואת תגובת העותרים לתגובה זו, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, כפי שאנמק להלן.

רקע

1. ביולי 2000 פרסמו המשיבים מכרז לשיווק מגרשים לבנייה עצמית ברמת בית שמש. למכרז הוגשו 158 הצעות ולאחר בחינתן התקבלו 72 מהן. עותר 2 ועותרת 3 היו בין המציעים שהצעותיהם התקבלו וכיתר הזוכים קבלו הודעה על זכייתם. אלא שבעקבות היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה, פנה מנכ"ל משרד השיכון ב- 14.11.2000 לוועדת המכרזים של רשות מקרקעי ישראל וביקש שתורה על ביטול המכרז. הוועדה התכנסה למחרת היום, החליטה על ביטול המכרז והודעה על כך נשלחה לזוכים. נאמר להם כי הכספים ששולמו על ידם עד לאותו מועד יוחזרו להם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

2. חלק מן הזוכים לא הסכינו עם ביטול המכרז ועתרו על כך לבית משפט זה (עת"מ 291/01). עתירתם נדחתה בפסק דינו של כב' השופט צ' כהן מ-29.8.2001, אולם ערעור שהגישו לבית המשפט העליון התקבל (עע"מ 7561/01 פינץ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד נז(3) 611 (2003)). בית המשפט העליון קבע כי ביטול המכרז ביחס לאלה מבין העותרים שחתמו על הסכם פיתוח עם המשיבים היה שלא כדין והחזיר את הדיון לבית משפט זה על מנת שייבחן את זכאותם של העותרים האמורים לסעד של אכיפה. אשר ליתר העותרים הוחלט, כי עניינם יוחזר לבית משפט זה על מנת שייבחן אם ניתן היה לבטל את המכרז לגביהם, בשים לב לשלב המתקדם בו היה מצוי.

ב-14.11.2004 קבעה כב' השופטת י' צור כי החלטת ועדת המכרזים לבטל את המכרז – בטלה ביחס לכלל העותרים, וכי ההסכמים שנכרתו עימם ייאכפו. פסק דינה הפך חלוט לאחר שהמשיבים חזרו בהם מערעור שהגישו עליו לבית המשפט העליון (עע"מ 11470/04 שר הבינוי והשיכון נ' פינץ(24.1.2006)). המועד לביצוע החוזים הוארך עד ל-31.12.2006.

3. ב-10.1.2001, קרי קודם לפסק הדין הראשון בעניין המכרז, נשלחה לעותר 2 הודעה בדבר ביטול ההסכם עמו, מאחר שלא מילא אחר תנאיו בכך שלא שילם את דמי הפיתוח. בא כוחו דאז השיב במכתב מ-7.2.2001 וטען בו כי פנה למשרד השיכון במועד על מנת לשלם את הטעון תשלום, אולם נאמר לו להמתין מספר ימים "עד שתתבהר התמונה", וכי לא יינזק עקב אי התשלום במועד. משרד הבינוי והשיכון נותר בעמדתו והחזיר לעותר, בפברואר 2001, את התשלום שכן שילם, בצירוף הצמדה וריבית. מאוחר יותר, במכתב מ-4.8.2002, הודיע משרד השיכון לב"כ העותר כי על אף שמרשו הפר את תנאי ההסכם יושבו לו בנוסף, לפנים משורת הדין, הוצאות שהוציא עקב ביטול המכרז. לא הוצגה התכתבות מאוחרת יותר בין העותרים לבין המשיבים בעניין ההסכם.

4. בשנת 2002 חתמה עותרת 3 על טופס היעדר תביעות מלא ומוחלט וקיבלה בחזרה את הכספים ששולמו על ידה.

עם זאת, לאחר שניתן פסק הדין השני בבית המשפט העליון, ב-2006, פנו מספר זוכים, ובכללם עותרת 3, בעתירה לבית משפט זה (עת"מ 886/06 ששון נ' מינהל מקרקעי ישראל). מרבית העותרים באותה עתירה הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-5.2.2008. בהסכם הפשרה הוסכם, כי הזכייה במכרז משנת 2000 של העותרים שהצטרפו לו - תיאכף, יחודשו החוזים בינם לבין משרד השיכון ואילו הם ישלמו את מלוא התמורה ואת הוצאות הפיתוח עבור המגרשים. עוד הוסכם, כי העותרים הללו יוסיפו על התמורה שנקבעה בהסכמים משנת 2000 תוספת משמעותית, והפיצוי שקיבלו בשעתו בהתאם לכתב הוויתור שחתמו עליו, יוחזר על ידם בתוספת ריבית והצמדה. עותרת 3 הייתה בין אלה שלא מוכנים היו לקבל את הסכם הפשרה שגובש, והוסכם כי לעותרים אלה שמורה הזכות להגיש תובענה אזרחית לבית המשפט המוסמך למתן פסק דין הצהרתי בדבר היעדר תוקפו של כתב הוויתור עליו חתמו.