עת"מ 32789-11-14 עווד נ' עיריית טייבה ואח'

בפניי בקשת העיריה לדחות את העתירה על הסף בשל מספר נימוקים, אשר הועלו בבקשה בצורה לאקונית למדי. ב"כ העותר (המשיב 1) הגיש תגובתו לבקשת העיריה, ואילו העיריה נמנעה מלהגיב לתגובת העותר, על אף שניתנה לה הוראה לעשות כן עד יום 5.1.15. לפיכך, להלן החלטתי, בהעדר תגובת העיריה לתגובת העותר.

הנימוק הראשון אשר בפי העיריה לדחיית העתירה על הסף הוא מעשה עשוי, היינו, העובדה שהביוב נושא העתירה בוצע כבר בפועל, ביום 5.8.14.

בפסיקה נאמר בענין זה כי "הרציונל העומד מאחורי כלל המעשה העשוי הינו כי אין ליתן סעד שיפוטי בענין שאינו ניתן לשינוי או שקיים קושי מהותי לשנותו” (עע"מ 2339/12 יונתן שוחט נ' הועדה המקומית כפר סבא, בפיסקה 51).

במקרה שבפניי, המשיבה בשלב זה הגישה רק בקשה לאקונית למדי לדחיה על הסף. היא לא הגיבה לתגובתו המפורטת של העותר לאותה בקשה. היא לא הגישה (כפי שנצטוותה) כתב תגובה לעתירה. היא לא הראתה בבקשתה כל ראיה לכך, שמה שבוצע אינו ניתן לשינוי או קיים קושי מהותי לשנותו. לפיכך אינני נעתר לבקשה לדחיה על הסף בטענת מעשה עשוי.

הנימוק השני לדחיה על הסף הוא – שיהוי.

ההלכה הפסוקה היא כי טענת שיהוי מצריכה בחינה של שלשה יסודות נפרדים: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי, וחומרת הפגיעה בעקרון שלטון החוק.

השיהוי הסובייקטיבי עניינו בשאלה האם התנהגותו של העותר מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות (עע"מ 2339/12 הנ"ל, בפיסקה 33). לכאורה ועל פני הדברים, עפ"י הנטען בעתירה, ובהעדר התייחסות לגופו של ענין מצד העיריה, העותר פנה פעמים רבות לעיריה ולנציגיה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים (הן לפני, הן אחרי ביצוע העבודה) כי הוא מתנגד נחרצות לביצוע הביוב במקרקעיו. על כן לא ניתן לומר כי התנהגותו מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. ואעיר כי "הלכה היא, כי נסיונות למיצוי הליכים מצד העותר אינם יוצרים, ככלל, שיהוי" (שם, בפיסקה 35). ביהמ"ש העליון קבע באותו ענין כי לא מתקיים הפן הסובייקטיבי של השיהוי, נוכח העובדה כי העותרים פעלו בדרך של פניה לרשות, הן בפגישות והן בחליפת מכתבים, בטרם הגישו עתירתם. דברים אלה נכונים גם במקרה שבפניי.

מסקנתי היא אפוא כי במקרה זה לא נתקיים שיהוי סובייקטיבי.

"השיהוי האובייקטיבי עניינו בשאלה האם ההשתהות בהגשת העתירה הביאה לשינוי במצב הדברים בשטח, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הצדדים הנוגעים בדבר, ולנזק משמעותי שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד" (עע"מ 7061/12 טריגוסין נ' הועדה לשמירה על קרקע חקלאית, בפיסקה 30).

במקרה שבפניי, לא ניתן לקבוע כי נגרם נזק משמעותי, שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד, שכן, העירייה לא הביאה כל ראיה על ההוצאות הכספיות שהיו כרוכות בעבודה שבוצעה, ועל היקף הנזק הכספי שייגרם, אם תתקבל העתירה.

ומכל מקום, גם בהנחה שאכן מתקיים שיהוי אובייקטיבי – אין די בכך, שהרי ההלכה היא כי "לצורך הקמת טענת שיהוי במשפט הציבורי, נדרשים להתקיים היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי במצטבר" (עע"מ 7061/12 הנ"ל, בפיסקה 27).