עת"מ 31495-03-13 חרחס נ' עירית תל-אביב-יפו

עתירה להחלת ההנחה בארנונה למרתפי וילות הקבועה בסע' 1.3.1. ה' לצו הארנונה של המשיבה, עיריית תל אביב- יפו (להלן: "העירייה"), גם על מרתף דירת העותרת, ודומותיה, המצוי בבית משותף, וזאת בשל טענת אפליה.

עיקרי העובדות

לפירוט באשר לרקע העובדתי של הפרשייה אני מפנה למתואר בפסק דיני הקודם, מיום 8.1.2014 (להלן: "פסה"ד הקודם"). בקצירת העומר אציין, כי בפסק דיני הקודם נמנעתי מלהכריע בטענת האפליה שהעלתה העותרת, בשל אבחנה שעשיתי בין מרתף דירת העותרת למרתפי וילה, ולפיכך דחיתי את העתירה (סע' 6 לפסה"ד הקודם). אומנם ציינתי בסע' 5 לפסק דיני הקודם כי גישת העירייה לבטל את ההטבה גם למרתפי הוילות היא בלתי סבירה ובגדר שימוש לרעה בחוק, כאשר היא מנסה להתחמק באופן גורף מהנחה שנקבעה בצו הארנונה. עוד ציינתי בפסק דיני שצו הארנונה, שקבע את התנאי בהגדרת וילה של כניסה נפרדת לכל יחידה בבניין, צריך לעמוד בדרישות של סבירות ואי אפליה. לפיכך תיקון המונע אפליה איננו "שינוי שיטת חישוב", אלא צעד נדרש למניעת אפליה קיימת שנוצרה בין אזרחי העיר. מה גם שנוסח הצו מיטיב מצבם של בעלי נכסים יקרים - וילות, לעומת בעלי נכסים בבית משותף (ראו: סע' 5 לפסה"ד).

בערעור שהגישה העותרת על פסק דיני הקודם (עע"מ 1140/14), ביהמ"ש העליון, בפסק דינו מיום 11.5.2015, לא קיבל את האבחנה שעשיתי בסע' 6 לפסק דיני, בין דירתה הספציפית של העותרת לבין מרתפי וילות, והחזיר את התיק להכרעתי באשר לטענת האפליה. ביהמ"ש העליון ציין בפסק דינו:

"מכאן נשאלת השאלה מה לשיטתו של בית המשפט קמא אמור להיות הסעד בהתעלם מסעיף 6".

(סע' 1 לפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

עיקרי טענות הצדדים

עיקרי טענות הצדדים פורטו בפסק דיני הקודם. בקליפת אגוז אציין, כי לשיטת העותרת גם העירייה מודה כי קיימת אפליה, וכי אין לה הצדקה מהותית. מאחר שאותו רציונאל לפטור מרתפי וילות קיים גם במרתפי דירות, היה על העירייה לשיטת העותרת, לבקש מהשרים לאשר את מתן ההנחה גם למרתפי דירות, במקום לבקש לבטל את ההטבה למרתפי הוילה. לשיטת העותרת, טענת העירייה כי בשל דיני ההקפאה העירייה לא רשאית לתת את ההטבה גם למרתפי דירות שגויה ונטענת בחוסר תו"ל. לטענת העותרת סירוב השרים לבטל את ההנחה למרתפי הוילה אינו מנומק, ואם העירייה הייתה מבקשת מהשרים לאשר את מתן ההטבה גם למרתפי הדירות בשל אפליה, השרים היו מאשרים זאת.