עת"מ 30820-03-16 מינזל נ' משרד התחבורה/אגף הרישוי

ב-15.11.2009 הפקיד העותר את רישיונו במזכירות בית משפט השלום בעכו לאחר שנגזר עליו עונש פסילה למשך 8 חודשים בתת"ע 4640-11-08. במרוצת השנים שחלפו מאז, הוטלו על העותר, מעת לעת, עונשי פסילה נוספים במספר תיקים שונים. אין חולק, כי העותר לא הפקיד את רישיונו בתיקים הבאים, לא הפקיד תצהיר חלף רישיונו וכך גם לא הפקיד אישור בדבר הפקדת הרישיון בתיק הראשון. ב-25.8.2015, לאחר שבית המשפט המחוזי בנצרת דחה את בקשתו "לחישוב פסילה" מחוסר סמכות, פנה העותר לאגף הרישוי במשרד התחבורה וביקש שמרוץ הפסילות שהוטלו עליו יחושב כאילו החל ביום הפקדת הרישיון, קרי החל מ-15.11.2009. אגף הרישוי דחה את הבקשה מן הטעם שלא הפקיד את רישיונו, או תצהיר חלף רישיונו, או אישור על הפקדת הרישיון, בכל אחד מבתי המשפט שגזרו עליו עונשי פסילה. משכך, בהיעדר הפקדה כאמור, טרם החל מרוץ הפסילות.

מכאן העתירה שלפניי.

התשתית הנורמטיבית

סעיף 42 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 קובע, כי בחישוב תקופת הפסילה שהוטלה על מחזיק רישיון נהיגה לא תבוא במניין התקופה שחלפה בין מועד גזר הדין שבגדרו הוטלה הפסילה לבין מועד הפקדת הרישיון בידי הרשות שנקבעה לכך בתקנות. עוד קובע סעיף זה כי פסילה שבמועד הטלתה נתון הנאשם בתקופת פסילה קודמת, תחל הפסילה המאוחרת עם סיום הקודמת ותצטבר אליה.

תקנה 556 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת כי מי שנפסל מלנהוג על ידי בית משפט, עליו להמציא את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית משפט שהורה על פסילתו.

תקנה 557 שכותרתה "רישיון שפקע תקפו, שהומצא לרשות או שאבד" מסדירה את אופן מסירתו של רישיון נהיגה כאשר פג תקפו או הומצא לרשות או אבד קודם למועד בו ניתן גזר הדין. תקנה 557(ב) לתקנות האמורות קובעת, כי ניתן להגיש תצהיר חלף המצאת רישיון נהיגה, מקום שרישיון הנהיגה אבד. תקנה 557(ה), שנכנסה לתוקף ב-30.3.2011 (תיקון (מס' 6) לתקנות התעבורה, התשע"א-2011), עוסקת בחובת המצאת רישיון נהיגה פעם נוספת לאחר שהרישיון הומצא בעבר בשל פסילה אחרת. על פי התקנה, די בהמצאת "אישור על ההמצאה הקודמת".

טרם התקנתה של תקנה 557(ה) לתוקף, הוסדרה הסוגיה בפסיקה. ברע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (8.2.2011), פסק בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי:

"החובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רישיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרישיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת. עוד אני סבורה כי ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרישיון שהפקיד כאמור... עליו לבצע תחליף הפקדה... ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך" (פסקה 4 לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות).

את הטעם לחובה האקטיבית של הנאשם, שנגזר דינו לפסילה, להפקיד את רישיונו או להמציא "תחליף הפקדה" כלשונו של בית המשפט העליון, מצא בית המשפט במדיניות שיפוטית ובתכלית החינוכית – פסיכולוגית שביסודה. בעניין זה הפנה לפסק דין קודם, ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (6.10.2005), בו נאמר כי:

"כל האמור עד כה תקף גם לטענה לפיה נכון היה לקבוע את תחילת מניינה של תקופת הפסילה... מן היום בו הפקיד [המערער] תצהיר בתיק אחר בו נשפט. ובמילים אחרות, הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית – פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו שמי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה" (שם, פסקה 8, ההדגשה הוספה).