עת"מ 26675-02-16 גורבץ' נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל

עתירה להורות על ביטול החלטת המשיב, הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הוועד המרכזי" ו- "הלשכה" בהתאמה) מיום 5.1.2016. לפיה כמו כן נתבקש ביהמ"ש להורות למשיב לאפשר לעותר להמשיך בהתמחותו אצל אשתו החל מיום 5.7.2015 במקביל לעבודה קבועה נוספת בהיקף של 42 שעות.

עיקרי העובדות

העותר, בן 42, אב לשני קטינים. ביולי 2015 הגיש העותר ללשכה בקשה להירשם כמתמחה תחת פיקוחה של אשתו, עו"ד נטלי דוידי, החל מיום 5.7.2015. לבקשה צורפה בקשה של המאמנת כי ההתמחות תהיה ללא תשלום. עוד צירף העותר לבקשתו גם בקשה לקבלת היתר לעבודה קבועה אחרת לפי כלל 9 לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על ההתמחות), התשכ"ב – 1962 (להלן: "כללי המתמחים"). העותר גם ביקש להמשיך בעבודתו כמפעיל במפעל "מכתשים", שבו הוא עובד מזה כ- 13 שנה, במקביל להתמחותו במשרד של גיסו, עו"ד שמשון דוידי, ובפיקוחה ובאימונה של אשתו, עו"ד מיכל דוידי. העותר ביקש לאשר לו לעבוד במפעל 42.5 שעות שבועיות, לאחר שעות ההתמחות, כאשר ההתמחות תהיה בהיקף של 37.5 שעות שבועיות. שעות ההתמחות המבוקשות הם: בימים א'-ה' משעה 8:00 ועד לשעה 14:30, וביום ו' משעה 8:00 עד 13:00. שעות העובדה הנוספת המבוקשות הם: בימים א'-ה', משעה 15:30 ועד לשעה 24:00.

ביום 23.7.2015 שלחה הלשכה מכתב לעותר, בו ציינה כי סיכויי קבלת הבקשה ע"י הוועד המרכזי נמוכים, מאחר שככלל, הלשכה אינה מאשרת עבודה נוספת העולה על 15 שעות שבועיות. ביום 24.11.2015 נערך לעותר שימוע ע"י וועדת ההתמחות הארצית, בו הוא היה מיוצג.

ביום 5.1.2016 דן הוועד המרכזי בבקשת העותר, וקבע כי העותר מנוע מלעבוד בעבודה נוספת במקביל להתמחותו בעריכת דין מעבר ל- 16 שעות שבועיות. עוד קבע הוועד המרכזי בהחלטתו, כי לפנים משורת הדין הוא מכיר במחצית מתקופת ההתמחות שהספיק העותר לבצע עד למתן החלטתו. דהיינו הוכרה לו מחצית מהתקופה שבין 5.7.2015 ועד ליום 5.1.2016.

להחלטה זו מתייחסת העתירה דנן.

עיקרי טענות הצדדים

לטענת העותר התנהלות הלשכה לקתה במספר פגמים. החלטתה נוגדת את חוק יסוד חופש העיסוק, לא מנומקת ולא הומצא לו פרוטוקול הדיון בעניינו. עוד טען כי הלשכה לא התחשבה בנסיבותיו המיוחדות והחריגות. בין הנסיבות החריגות שהיה על הלשכה להתחשב יש למנות את העובדה שלעותר שני ילדים צעירים מאד, אחד בן שלוש שנים והשני בן שלושה חודשים שעליו לפרנס. הלשכה גם לא התחשבה בעובדה שהעותר עבד כ-13 שנים במפעל מכתשים, וצבר זכויות שונות, ומשמעות החלטת הלשכה היא שעליו להתפטר מעבודתו ולאבד זכויות רבות שצבר. מפעל מכתשים הסכים שהעותר ימשיך לעבוד במפעל במקביל להתמחותו בתנאי שלא ישולם לו שכר מתמחה. עוד טען כי הלשכה התמהמה מאד בהחלטתה. שכן מאז שהגיש העותר את בקשתו להיתר עבודה נוספת ביולי 2015, ועד להחלטת הוועד המרכזי שדחתה את בקשתו ביום 5.1.2016, עברו 6 חודשים בהם העותר עבד בפועל כמתמחה אצל אשתו, כאשר בסופו של דבר, בדיעבד ובאופן רטרואקטיבי פסל הוועד המרכזי מחצית מתקופת התמחותו. לטענת העותר ההתמהמהות של הלשכה הייתה שלא בתום לב. העותר הפנה לפסיקה שבה אושרה עבודה נוספת במקביל להתמחות בעריכת דין. העותר טען כי הפיכת ההתמחות לעבודתו העיקרית תגרום לפגיעה ממשית בפרנסת המשפחה.