עת"מ 25385-06-15

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, החלטתי כי אין מקום להאריך את המועד. כידוע, "השיקולים המנחים את בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית זהים לאלה ששוקל בית המשפט הגבוה לצדק בשאלה אם עתירה שהוגשה לו לוקה בשיהוי המוליך לדחייתה" (עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.14) פסקה 20). שיקולים אלה הם: ההיבט הסובייקטיבי של השיהוי (מידת "אשמתו" של העותר באיחור); ההיבט האובייקטיבי של השיהוי (השלכתו על הרשות הציבורית או על צדדים שלישיים); וחשיבותו של הנושא העומד על הפרק מבחינת שלטון החוק והאינטרס הציבורי (בר"מ 7885/13 מגל נ' קצין התגמולים (12.5.14) פסקה 14).

במקרה שלפנינו השיהוי הסובייקטיבי ניכר ביותר: העתירה הוגשה ביום 11.6.15 נגד החלטת ועדת ההשגה לזרים מיום 6.8.14. מדובר בפרק זמן של 10 חודשים, היינו: קרוב לפי שבע התקופה של 45 ימים הקבועה בדין להגשת העתירה (תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). ההסבר הניתן לאיחור – מצבם הכלכלי של המבקשים – נסתר על פניו מעובדת היותם מיוצגים על ידי באת-כוחם הנוכחית עוד מחודש יוני 2013 בו הוגשה בקשתם למעמד עבור מבקש 1 (להלן – המבקש), וכן מהמשך ייצוגם על ידה לאורך כל ההליכים אותם נקטו לאחר מכן, לרבות לאחר מעצרו הקודם והנוכחי של המבקש (בקשה לשחרור ממשמורת מחודש יוני 2013; ערר מחודש יולי 2013 על ההחלטה הדוחה את בקשת המעמד; השגה לוועדת ההשגה לזרים מחודש אוקטובר 2013; ערעור מינהלי מיום 1.3.15 נגד החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין). כל זאת בנוסף לעתירה מינהלית קודמת שהגיש המבקש בשנת 2010 נגד החלטה של המשיב.

בהיבט האובייקטיבי, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שהמבקש נמנע מלציית להחלטת ועדת ההשגה, והוסיף לשהות בישראל שלא כדין חרף דחיית השגתו, עד לעיכובו והשמתו במשמורת ביום 2.2.15. נמצא כי ההשתהות בהגשת העתירה אפשרה שהות בלתי חוקית נוספת של המבקש בישראל למשך חצי שנה לפחות. זאת, שעה שעוד בחודש דצמבר 2011 פקע רישיון השהייה הזמני שלו בישראל עם סיום ההגנה הקבוצתית של נתיני חוף השנהב, ולאחר מכן הוא נעצר (בחודש מאי 2013), שוחרר (ביולי 2013) ולאחרונה נעצר שוב (בפברואר 2015). תוצאה זו כרוכה בפגיעה באינטרס הציבורי שבאכיפת דיני הכניסה לישראל, ומקנה לשיהוי בין היתר ממד אובייקטיבי. לא בכדי נקבע בפסיקה כי "הידרשות לעתירה לאחר שחלף זמן רב ממועד היווצרות העילה גורם כשלעצמו נזק לאינטרס הציבורי" (עע"מ 867/11 הנ"ל, בפסקה 25).

אל מול קיומם המשולב של שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי במקרה הנדון, אין בנמצא כל אינטרס ציבורי המצדיק לדון בכל זאת בעתירה שהוגשה באיחור. בהחלטה הנתקפת בעתירה נדחתה בקשה להבאת עניינו של המבקש להכרעת הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים. החלטה זו לא פגעה בזכות של המבקשים, שכן מעמד מטעמים הומניטריים ניתן בחסד, לפנים משורת הדין, ולא בזכות שמקורה בדין (עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.07) פסקה 5; בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.08) פסקה 8; בג"ץ 1905/03 עכל נ' שר הפנים (5.12.10) פסקאות 11-10). על אחת כמה וכמה בנסיבות המקרה שבפנינו, בהן השיקולים ההומניטריים הנטענים מבוססים, ראשית, על טענה בדבר קשר זוגי בין המבקש לבין מבקשת 2, המבוגרת ממנו ב-25 שנה, האוחזת בעצמה אך במעמד ארעי בישראל מכוח מעמד בנה (שאינו בנו של המבקש), ואותה הציג בשעתו המבקש כאחותו (פרוטוקול ראיון ביחידת המסתננים מיום 6.12.09); ושנית, על קשר בין המבקש לבין מבקש 3, בנה הקטין של המבקשת, שאינו בן ביולוגי או מאומץ של המבקש, וכאשר האסמכתא היחידה לטענה ההומניטרית בנוגע לחשיבות ונחיצות הקשר היא מכתב מלפני שנתיים מאת היועצת החינוכית בבית הספר בו לומד הקטין.

מטעמים אלה אני דוחה את הבקשה ומבטל את הצו הארעי מיום 11.6.15 המונע את הרחקת המבקש מישראל.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"ה, 06 יולי 2015, בהעדר הצדדים.