עת"מ 23522-09-14

משהודיע העותר שהוא חוזר בו מהעתירה, העתירה נמחקת.

נותר איפה לדון בשאלת חיובו של העותר בהוצאות המשיבים.

בדרך כלל, יש רגלים לטענה, לפיה מקום בו נמחקת עתירה על ידי העותר לפני ברורה ובטרם ניתנה בה הכרעה, יישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד.

יחד עם זאת, זה הכלל אך לא בכל מקום בו חוזר בו עותר מההליך, יש לחייבו בהוצאות.

יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לנסיבותיו ולעובדות הרלוונטיות שבו, תוך בחינת הצידוק שהיה בהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל, ובין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש.

כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217).

מצד שני, כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו, מבלי שזכה לסעד לו עתר, נקודת המוצא היא כי העותר הוא שיישא בהוצאות, שכן יש בכך כדי להעיד, על פני הדברים, כי הגשת העתירה לא הייתה מוצדקת מלכתחילה.

מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן ולשכנע את בית המשפט כי יש לחרוג מהכלל, מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ ([פורסם בנבו], 13.2.007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי ([פורסם בנבו], 8.11.2006)).