עת"מ 20352-07-14

1. לאחר עיון במכלול החומר שלפניי והטענות לעניין החיוב בהוצאות, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת משיבה 2 לחיוב העותרת בהוצאותיה ובשכר טרחת עורך דין. נכון הדבר – ואין חולק על כך – שהעתירה נמחקה זמן קצר לפני המועד שנקבע להגשת התגובה של משיבה 2 לעתירה. אולם בכל הקשור במחלוקת בעניין הצידוק בהגשת העתירה מלכתחילה, הרי שעניין זה לא הוברר לגופו (משלא הוגשה התגובה ולא התקיים הדיון) ואין מקום להכריע בו בנסיבות אלה רק במסגרת פסיקת ההוצאות. כך בכלל וכך בפרט משעה שהסעד העיקרי כוון מלכתחילה נגד המשיבה 1 – הרשות להגבלים העסקיים – ולפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (וזאת לעניין הזיקה או היעדר הזיקה להליך האזרחי שבין הצדדים).

2. ואשר להוצאות שנגרמו למשיבה-המבקשת, הרי שאכן נקודת המוצא היא שבעל דין הפותח בהליך נגד בעל דין אחר חושף הוא את עצמו לחיוב בהוצאותיו מקום שבו יסתיים ההליך באופן המצדיק זאת. בכלל זה – במקרים שבהם יוזם ההליך מבקש לסיימו בלא עילה שיש בה כדי להשמיט את היסוד תחת חיובו בהוצאות שגרם ליריבו בפתיחת ההליך. אולם במקרה זה לא הוגש כל כתב טענות עיקרי מטעם מבקשת ההוצאות. למעשה היא ביקשה מספר פעמים אורכות להגשת התגובה. אף לבקשה שלפניי לא צורפה התגובה וגם לא הובאו ראיות לעניין שיעור ההוצאות בפועל או שיעורן (ואף לא בתגובה לתגובה – והגם שהייתה נכונות להביאן אם בית המשפט יורה על כך). במצב דברים זה, ובשים לב לכך שממילא קיימים הליכים מקבילים בין הצדדים (כך שלא גם ברור אלו הוצאות הוצאו לעתירה דנן באופן ספציפי) – קיים קושי של אי הוכחת ההוצאות הנטענות ומועדן, והנטל בנדון הוא על הטוען במיוחד בנסיבות מעין אלה שבהן לא הוגש כל כתב טענות. ובשקלול כל האמור לעיל, מסקנתי היא אפוא שאין מקום לחיוב העותרת בהוצאות משיבה 2 והבקשה בנדון – נדחית.

אין צו להוצאות בבקשה זו כשלעצמה.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ה, 24 יוני 2015, בהעדר הצדדים.