עת"מ 20285-06-14.בעניין

עתירה לביטול החלטת המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, שלא לרשום את עותרים 2-4 במרשם האוכלוסין, ולהורות ליתן להם רישיון לישיבת קבע מכוח תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: "תקנה 12").

הרקע לעתירה

1. עיקרי העובדות הן כדלקמן: עותרת 1, תושבת קבע בישראל משנת 1972 ונשואה לתושב קבע, מתגוררת בכפר עקב בירושלים והיא סבתם של עותרים 2-4 (להלן: "העותרת" או "הסבתא"). עותרים 2-4 (להלן: "הילדים" או "העותרים"), אשר נולדו בירושלים, הם בניהם של פראס גאנם - בּנה של העותרת (להלן: "האב"), ושל נוואל גאנם (להלן: "האם"), תושבת האזור. האב נכלא בשנת 2001 ומרצה עונש מאסר של תשעה מאסרי עולם. ההורים התגרשו ביום 23.2.11, כאשר לטענת העותרת, האם ניתקה קשר עם הילדים כבר לפני כעשור. העותרת קיבלה בשנת 2005 אפוטרופסות על הילדים בצו שניתן על ידי בית הדין השרעי בירושלים, לאחר שהאם ויתרה על חזקתהּ על הילדים.

    

2. העותרת פנתה מספר פעמים למשיבה בניסיון להסדיר את מעמד הילדים בישראל. בפניותיה בעבר היא טענה כי האם עזבה לירדן, נישאה בשנית, נטשה את הילדים ואינה בקשר עמם. ביום 26.8.08 התקבלה, בפעם הראשונה, החלטת המשיבה המסרבת לרשום את הילדים במרשם האוכלוסין לאחר שנמצא כי האם אינה מתגוררת בירדן אלא באזור, וטרם התגרשה מבעלהּ, אבי הילדים. בקשה שניה שהוגשה על ידי העותרת, ביום 19.12.10, סורבה בעל פה ביום הגשתה, וזאת מכיוון שהעותרת לא המציאה פסק דין המצביע על היעדר מסוגלות הורית מצד האם לטפל בילדיהּ. ביום 18.1.11 הגישה העותרת בקשה שלישית לרישום הילדים במרשם האוכלוסין. העותרת נתבקשה להתייחס לשאלות שונות שהופנו אליה על ידי המשיבה, וכן להציג תסקיר מלשכת הרווחה הכולל התייחסות לטובת הילדים. לאחר התכתבויות שונות בין הצדדים, והעברת דו"ח לשכת הרווחה במזרח ירושלים שנערך בעניינם של הילדים לידי המשיבה, ניתנה ביום 19.1.12 החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העותרת, בעיקר משום שלא הוגשו ראיות לחוסר מסוגלותהּ ההורית של האם לדאוג לצרכי הילדים.

    

3. ביום 1.3.12 הגישו העותרים השגה לפני ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים (להלן: "הוועדה"), בה נטען כי המשיבה התעלמה מצו האפוטרופסות שניתן לעותרת על ידי בית הדין השרעי ומתסקיר של רשויות הרווחה המעיד כי הילדים ננטשו על ידי אימם. ביום 13.5.13, לאחר חלוף למעלה משנה וחצי מיום שהוגשה ההשגה כאמור, ומשטרם ניתנה החלטה בוועדה בעניינם של העותרים, הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה, ובה התבקש בית המשפט להכריע בבקשת העותרת לרשום את הילדים במרשם האוכלוסין וליתן להם רישיון לישיבת קבע. ביום 9.7.13 ניתן פסק דין המוחק את העתירה ובו נקבע כי צפויה להתקבל החלטה בוועדה במועד קרוב יחסית. עתירה נוספת שהוגשה לבית משפט זה ביום 24.4.14, כנגד התמשכות ההליכים בוועדה, נמחקה אף היא בסופו של יום. ביום 30.4.14 ניתנה החלטה בוועדה שדחתה את בקשת העותרים ונקבע בה כי צו האפוטרופסות שניתן בבית הדין השרעי אינו מקיים את הרציונל העומד בבסיס תקנה 12 ואינו מבקש להגן על טובת הילדים ועל כן צו זה אינו מחייב את רישום הילדים על פי תקנה 12. מכאן לעתירה שבפניי.

    

   לשלמות התמונה יצוין כי אחרי הדיון שהתקיים בעתירה ביום 16.9.14, הודיעה המשיבה כי לאחר עיון בחומר היא הגיעה למסקנה כי יש להחזיר את עניינם של העותרים לבחינה מחדש אצלה, וכי בכוונתה לערוך בדיקות עובדתיות נוספות בעניינם של העותרים ואמם, ובכלל זה זימון העותרת לשימוע.

    

   טענות הצדדים

4. העותרים טוענים כי החלטת המשיבה פוגעת בזכויות היסוד שלהם ובזכויותיה של העותרת כסבתם. ההחלטה התנערה מצו חלוט שהוצא בעניינם בבית דין מוסמך והינה מנוגדת לתקנה 12. המשיבה לא הייתה מוסמכת להרהר אחר תוקפו של צו בית דין מוכר בישראל. קביעת המשיבה כי הרציונל העומד בבסיס צו האפוטרופסות שניתן בעניינם אינו מקיים את הרציונל של תקנה 12 והיא קביעה שניתנה בחוסר סמכות על ידי רשות שאינה אמוּנה על בחינת טובת הילד. המשיבה אף לא הוכיחה כי טובת הילדים הינה שונה מזו שנקבעה בצו האפוטרופסות, ולא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את העובדה שהילדים גדלים מזה כעשור שנים אצל סבתם, בעוד שהוריהם נמנעים מלמלא את חובותיהם כלפיהם.