עת"מ 20273-06-16 נתן עתיד רהט בע"מ נ' משרד התחבורה/אגף הרישוי

העתירה שבכותרת נמחקה בהסכמה ביום 16.6.2016, לאחר שהמשיב הודיע כי הובהר לב"כ העותר שהחלטת המשיב נושא העתירה נוגעת לתלמידי בית הספר תושבי רהט בלבד ותלמידי בית הספר תושבי נתיבות ימשיכו ללמוד ולהיבחן בנתיבות. בהודעה גם נמסר כי לפנים משורת הדין, הוסכם כי ההחלטה לא תחול על תלמידים תושבי רהט, שלמדו עד ליום 16.6.2016 למעלה מעשרה שיעורי נהיגה בנתיבות, ואלה ייבחנו בנתיבות. הוסכם על באי כוח הצדדים כי הודעה זו מייתרת את העתירה והיא נמחקה, כאמור, בהסכמה.

בקשת העותר היא לחייב את המשיבה בהוצאות. לטענתו, בהודעת המשיב התקבלו כל הסעדים המבוקשים בעתירה ואף יותר מכך. העותר טוען כי נגרם לו ולתלמידי בית הספר נזק מהחלטת המשיב נשוא העתירה, שכן במבחנים שנערכו ביום 9.6.2016 רק 40% מהתלמידים עברו את מבחני הנהיגה שהתקיימו ברהט, אל מול 70% הצלחה במבחני הנהיגה יום קודם לכן, בנתיבות. לטענת העותר הדבר גרם לו נזק ישיר של 4,500 ₪. העותר מציין כי היה מקום להגיש את העתירה, לאחר שמיצה את כל ההליכים, שכן פניותיו למשיב נפלו על אוזניים ערלות וכי הגשת העתירה הביאה לקבלת הסעד. העותר צירף לבקשתו הסכם שכ"ט וחשבונית מס/קבלה מבא-כוחו.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אין בפשרה שהושגה בין הצדדים כדי להסכים לטענות שהועלו בעתירה, ולעמדת המשיב ההחלטה נשוא העתירה הינה סבירה ותכליתה לאפשר לתושבי רהט ללמוד ולהיבחן במקום מגוריהם ולהעמידם למבחן בסביבת הנהיגה אליה ייחשפו במהלך חייהם. המשיב מדגיש כי העתירה נמחקה מיד לאחר הגשתה, ללא שקוים בה כל דיון וללא קשר לטענות שנטענו בה, וכי החלטת המשיב התקבלה לאחר בדיקה עצמאית של הנסיבות העדכניות. לגבי טענות העותר לנזק, מציין המשיב כי אין כל משמעות לבדיקת אחוז הצלחה על בסיס יומי, וכי אחוז ההצלחה הכלל ארצי בשנת 2015 עמד על 42%, כך שהטענה בדבר הפסדים ונזק אינה יכולה לעמוד.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים והתיק בכללותו, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, באתי כלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי.

על פי אמות המידה הנזכרות, יש לבדוק האם היה צידוק להגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפנייה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד.

מהחומר שמונח לפניי עולה כי העותר פעל למיצוי הליכים קודם להגשת העתירה. המשיב לא חלק על טענת העותר כי פנה למשרד הרישוי ביום 5.5.2016, ביום 9.5.2016, ובפעם נוספת ביום 2.6.2016. כל פניותיו נדחו מבלי שהובהר לו כי ההחלטה אינה חלה על תושבי נתיבות. זאת למרות שבפנייה מיום 9.5.2016 דובר במפורש על תלמידים תושבי נתיבות ומורים המלמדים את תושבי נתיבות (סעיפים 5 ו-6 לפנייה). ההבהרה מצד המשיב, התוחמת את ההחלטה לתושבי רהט בלבד, באה רק לאחר הגשת העתירה. אמנם העותר לא פנה לב"כ המשיב (הפרקליטות) טרם הגשת העתירה, אך אין להעמיד זאת כדרישת סף לפסיקת הוצאות, במסגרת הדרישה למיצוי הליכים.

החומר שלפניי גם מותיר את הרושם כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. סמיכות הזמנים בין הגשת העתירה לבין שינוי החלטת הרשות, כאשר לא ניתן שום הסבר אחר לעריכת "בדיקה עצמאית של הנסיבות העדכניות" היא שיוצרת רושם זה.

יחד עם זאת, הסעד שהתקבל בסופו של יום אינו מלוא הסעד שהתבקש בעתירה, קרי ביטול ההחלטה מיום 1.5.2016 על העתקת מבחני הנהיגה מנתיבות לרהט. ההחלטה העדכנית של המשיב, שגובשה לאחר הגשת העתירה, מותירה על כנה את העתקת המבחנים בנוגע לתושבי רהט, למעט תלמידים שלמדו עד ליום 16.6.2016 מעל עשרה שיעורים.

במצב דברים זה, אני מוצאת להיעתר לבקשה באופן חלקי, ולחייב את המשיב בהוצאות העותר בסך של 6,500 ₪. סכום זה נקבע גם בהתחשב בכך שהעתירה נמחקה ימים ספורים לאחר הגשתה, בטרם התקיים בה דיון. בנסיבות העניין, ובשים לב להיקף הסעד שהתקבל, אין מקום לזכות את העותר במלוא הסכום שהתחייב לשלם לבא כוחו בגין ניהול העתירה בכללותה. יש גם לזכור כי העתירה לא התבררה לגופה וצדקת טענות העותר לא נדונה ולא הוכרעה.

לבסוף יצוין כי במסגרת פסיקת הוצאות אין מקום לפצות את העותר על נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהחלטת הרשות. פסיקת ההוצאות נועדה, בעיקרו של דבר, לשפות את העותר בגין חסרון הכיס שנגרם לו עקב ההוצאה שהוציא לצורך ניהול ההליך המשפטי, ככל שמדובר בהוצאה סבירה ונחוצה.