עת"מ 18898-09-15 א. ר. ט. שירותי אחסנה בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתכנון ובנייה ואח'

הליך זה ראשיתו בעתירת התובעת לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 3648/09) בשנת 2009, בטענה כי תכנית המתאר תב"ע 5/ת/130 ייחסה בטעות רצועת קרקע באזור התעשייה ברקן השייכת למגרש 84 שבבעלותה, למגרש 85 הגובל בחלקתה ושייך לנתבעת 2.

בחודש פברואר 2012 ניתן פסק הדין בעתירה מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ, אשר דחתה את תביעת התובעת לסעד הצהרתי כי הינה הבעלים של השטח שבמחלוקת. בית המשפט מצא כי קיימת סתירה בין "טבלת השטחים" שצורפה לתוכנית לבין התשריט שצורף לה, ובסתירה זו – ידו של התשריט על העליונה. לפיכך נקבע כי השטח שבמחלוקת שייך למגרש 85 בהתאמה לסימון בתשריט. כמו כן הובהר כי הדרך הנכונה לתיקון הטעות שנפלה בתוכנית היא בפניה לרשויות התכנון.

כשנתיים לאחר מכן, בחודש פברואר 2014, ניתן פסק דין בעתירה קודמת שהגישה התובעת לבית המשפט העליון כשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 4511/13). בפסק דין זה קבע כב' השופט י' עמית כי על העותרת לפנות תחילה לוועדה המיוחדת לתכנון ובניה על מנת שזו תכין תכנית מתוקנת אשר תוגש למועצת התכנון העליונה, שהיא הרשות המוסמכת לדון וליתן תוקף לתוכניות בניין עיר באזור. לפיכך נדחתה עתירת התובעת בשל אי מיצוי הליכים נגד הנתבעת 1. בשולי פסק הדין העיר בית המשפט כי הוא אינו מביע דעה בשאלה אם יש לתקן את התשריט או לחילופין את "טבלת השטחים".

בחודש מרץ 2015, כשנה לאחר מתן פסק הדין, הגישה התובעת עתירה נוספת לבית המשפט העליון (בג"צ 2249/15), לאחר שלפי טענתה פנתה מספר פעמים לנתבעת 1 אך לא נענתה על ידה. בפסק הדין שניתן בעתירה זו ביום 28.5.15, קבע כב' השופט מ' מזוז כי קיים בעניינה של התובעת סעד חלופי על דרך פניה לבית המשפט לעניינים מקומיים באזור לפי סעיף 126 לתקנות המועצות המקומיות.

על יסוד פסק דין זה הוגשה התביעה שבפני. בגלגולה הנוכחי של התביעה עותרת התובעת לצוות על הנתבעות להשיב לחזקתה את השטח שנגרע ממגרש 84 וסופח למגרש 85. לתביעה זו צורפה הנתבעת 3 על יסוד הטענה כי רכשה את הזכויות במגרש מהנתבעת 2.

כסעד חלופי מבקשת התובעת להצהיר כי הינה זכאית לתבוע את שווי התמורה בגין גריעת השטח בסכום שווי המקרקעין בתוספת הפירות שהמקרקעין אמורים היו להשיא לו היו נשארים בחזקתה.

במסגרת התביעה, אם כי - לא בפתח הדברים, מציינת התובעת כי היא מבקשת להורות לנתבעת 1 לתקן את קו הגבול שבין המגרשים כפי שמופיע בתוכנית תב"ע 5/ת/130.

ביום 29.3.16 התקיים דיון בבית המשפט בנוכחות הצדדים ולאור הסכמת התובעת במעמד זה הוריתי על מחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה. כמו כן, מדברי ב"כ התובעת בישיבה זו עלה כי התובעת עותרת לביטול החלטה מנהלית שניתנה על ידי הנתבעת 1 ומשכך לכאורה עסקינן בסעד מנהלי. על רקע דברים אלו הוריתי לצדדים להגיש טיעונים בכתב לעניין שאלת הסמכות העניינית.

בתגובותיהן בהתאם להחלטה טענו התובעת והנתבעת 1 כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעת התובעת. זאת בעוד שלעמדת הנתבעת 3, מדובר בסעד מהתחום המנהלי ועל כן ראוי שיתברר במסגרת עתירה מנהלית.

התובעת תומכת יתדות עמדתה בפסק דינו של כב' השופט מזוז מיום 18.5.15 בו הופנתה לקבלת הסעד המבוקש לבית המשפט לעניינים מקומיים באזור. כמו כן מפרשת התובעת כי התביעה נחלקת לשני מישורים - תביעה להשבת מקרקעין בשטח המריבה ותביעה הצהרתית כי היא זכאית לתבוע פיצויים ודמי שימוש מהנתבעות עקב שינוי התוכנית. מכך עולה, לפי לטענתה, כי ביטול החלטת הנתבעת 1 אינו מתבקש כסעד עיקרי אלא מדובר בסעד שיינתן בגררה להליך העיקרי.

הנתבעת 3 טוענת, מנגד, כי הסעד העיקרי בתביעת התובעת עניינו בתיקון התוכנית כאשר יתר הסעדים אינם יכולים להתברר בטרם ימוצה ההליך המנהלי.