עת"מ 17236-02-15 Ten חברה לדלק בע"מ נ' עיריית חיפה

1.זו עתירה מנהלית המבקשת צו הצהרתי הקובע שהחיובים באגרת שילוט שהושתו על העותרת בגין שלטים בתחום השיפוט של המשיבה, בטלים מיסודם; ליתן צו קבוע המונע מהמשיבה להטיל על העותרת חיובים באגרת שילוט; להורות למשיבה להימנע מנקיטת הליכי גביה בגין החיובים באגרת שילוט, ולתקן את החיוב באגרת שילוט בהתאם לאמור בעתירה זו.

2.על פי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, ידון בית משפט בעתירה נגד החלטה של רשות. בכתב העתירה לא פורטה במפורש ההחלטה שעליה מוגשת העתירה, ולא פורט מתי פורסמה או נודע לעותרת עליה. על כן, נדרשה העותרת, לפי החלטתי מיום 9.2.15 לפרט מה ההחלטה שעליה מוגשת העתירה ומתי פורסמה או נודע עליה. על פי הודעת העותרת, ההחלטה מושא העתירה היא תשובת המשיבה מיום 7.1.15 למכתב העותרת מיום 23.11.14, והתשובה מתייחסת ליתרת חוב בגין אגרות שילוט הקיימת לשיטת העיריה לשנים 2011 עד 2014.

3.בהחלטתי מיום 11.2.15 קבעתי את העתירה לדיון, וקבעתי שהמשיבה תגיש תשובה לפי תקנה 10 עד יום 1.3.15. ביום 23.2.15 הגישה המשיבה בקשה לדחיית העתירה על הסף, שבה נכללה בקשה לפיה מכיוון שברשות המשיבה טיעונים מוצקים וכבדי משקל כנגד טיעוני העותרת, הרי ככל שידחה בית המשפט את הבקשה לדחיית העתירה מחמת חוסר סמכות עניינית, מתבקש בית המשפט לתת למשיבה ארכה של 30 יום מיום קבלת ההחלטה, להשיב לגופו של עניין. דהיינו, שעתה של ההחלטה בבקשה להארכת מועד להגשת תשובה, לאחר ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף. כבר עתה אומר, שהדיון התקיים לפני חלוף המועד למתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף, והמשיבה לא הגישה תשובה עד המועד שנקבע ולא הוארך קודם לדיון. אתייחס לנושא זה בהמשך.

4.הבקשה לדחייה על הסף מבוססת על הטענה שלפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה, בעניין המנוי בתוספת הראשונה, למעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן, או מתן צו להתקין תקנות. בתוספת נאמר שלגבי רשויות מקומיות תהיה סמכות לדון בהחלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים. לטענת המשיבה, העותרת טוענת כנגד חוקיות חוק העזר לחיפה (שילוט) התשנ"ה-1995, סבירותו וגובה תעריפיו, ואינה תוקפת החלטה של המבקשת. חוק העזר ותעריפיו טעונים אישור שר הפנים, ועל כן לפי הוראות החוק אין סמכות עניינית לדון בכך בבית המשפט לעניינים מנהליים.

5.העותרת טענה בתשובה שאינה תוקפת את חוקיות החלטת שר הפנים לאשר את חוק העזר, אלא את חוקיות פעולותיה של העיריה, ובין היתר, חיוב על בסיס חוק עזר שלא עודכן במשך 20 שנה; חיוב בניגוד לנהלי משרד הפנים שיש להשית חיובים על בסיס תעריפים שנבדקו לפי תחשיב כלכלי; תעריפי אגרות בלתי סבירים, מחדלים ופעולות של העיריה. כל הסעדים מופנים כלפי העיריה המשיבה ואין העותרת תוקפת את החלטת שר הפנים. על כן, לטענתה, לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירה.

6.המשיבה הגישה תשובה לתגובת העותרת, וטענה כי הסעדים המבוקשים נוגעים לפעולתה של העיריה המשיבה לפי חוק העזר, תעריפיו וגביית החוב לפיו, ולא נוגעים להחלטתה של העיריה. תקיפה של חוק העזר ותעריפיו הדורשים אישור שר הפנים אינם בסמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים.

7.כאמור לעיל, ההחלטה שבגינה מוגשת העתירה, כפי שהבהירה העותרת לפי החלטתי מיום 9.2.15 היא תשובת המשיבה מיום 7.1.15 למכתב העותרת מיום 23.11.14. אין ספק, שהחלטה זו אינה החלטה הטעונה אישור שר הפנים. נכון, שההחלטה מיום 7.1.15 טוענת שהמשיבה מוסמכת לגבות לפי התעריפים שנקבעו בחוק העזר, וזאת כנגד טענות העותרת במכתבה שלפיהן אין יסוד לתעריפים הנקובים בחוק העזר, אבל ההחלטה הנתקפת היא אך ורק ההחלטה מיום 7.1.15, כפי שהבהירה העותרת. די בכך על מנת לדחות את בקשת המשיבה לסילוק על הסף, מכיוון שאין חולק שיש לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בהחלטה של הרשות המקומית, שאינה טעונה אישור שר הפנים.

8.העותרת טענה בתשובתה שהסמכות נקבעת על פי מבחן הסעד, וכך אכן נקבע ברע"א 7852/05 פרטנר נ' מדינת ישראל. נניח שאכן ההחלטה הנתקפת לפי מבחן הסעד היא חוק העזר עצמו. גם אז, לפי פסיקת בית המשפט העליון, כאשר העילה העיקרית היא פגם בהחלטת העיריה ולא בהחלטת השר, הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים (עע"מ 8635/05 עירית יבנה נ' ארנפרוינד-כהן). אמנם, השופטת חיות הפנתה לבג"צ 4381/97 מיזליק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה פ"ד נא(5) 385, שניתן קודם לחקיקת חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, ועסק בחלוקת הסמכויות בין בג"צ לבית המשפט המחוזי, אבל פסק הדין ניתן לאחר חקיקת חוק בתי משפט לעניינים מנהליים ואימץ אותה אבחנה. אף בפני, בהנחה שהתקיפה היא כלפי חוק העזר, לפי אותה הלכה, הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. להסיר ספק, המשיבה לא מצאה, לא בבקשתה ולא בתשובתה לתגובת העותרת, פסק דין של בית המשפט העליון המשנה את ההלכה שנקבעה כאמור. אפשר שיש בתי משפט מנהליים הפוסקים אחרת, אבל על פי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט. על כן, אני דוחה את הבקשה לדחיית העתירה על הסף עקב העדר סמכות עניינית, וקובע שיש לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות עניינית לדון בתביעה.

9. עתה הגיעה שעתה של הבקשה החילופית שהתבקשה בבקשה לסילוק על הסף – דחיית מועד הגשת התשובה של המשיבה לעתירה ב- 30 יום לאחר ההחלטה. לבקשה זו לא ניתן כל טעם. לא הוסבר כלל ובוודאי שלא הוכח, מדוע אין המשיבה יכולה להגיש בד בבד, בקשה לסילוק על הסף ביום 23.2.15, ותשובה בכתב לפי תקנה 10 עד 1.3.15, אם אכן כטענתה, בפיה טענות מוצקות כנגד העתירה. אמנם, זהו מועד שניתן להאריכו ללא טעם מיוחד, אבל היה על המשיבה ליתן נימוק כלשהוא שבגללו על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהאריך למשיבה את המועד להגשת תשובה. למשיבה מחלקה משפטית שיש להניח שיש בה מספיק כוחות משפטיים לעמידה במשימה, שאינה סבוכה כלל ועיקר, של הגשת כתב תשובה, במקביל להגשת בקשה לסילוק על הסף. על כן, אני דוחה את הבקשה להאריך את המועד להגשת תשובה מטעם המשיבה.