עת"מ 1320-11-14 טופז נ' משרד הפנים

בפני עתירתו של העותר נגד החלטת המשיב מיום 5.10.14, לפיה התנה המשיב אישור כניסה לישראל לגב' אשוטינה אירנה (להלן: "המוזמנת"), בכפוף להפקדת ערבות על סך 15,000 ₪. העותר מבקש לבטל את הפקדת הערבות הבנקאית המבוקשת.

העותר, אזרח ישראלי, הגיש בחודש פברואר 2014 בקשה להסדרת מעמדה של המוזמנת מכוח נוהל חיים משותפים. המשיב הודיע לעותר כי תחילה עליו להגיש בקשה לאשרת כניסה עבורה כתיירת וכך עשה העותר. ביום 28.9.14 ניתנה החלטת המשיב לפיה כניסתה של המוזמנת לארץ כתיירת תאושר בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על סך 30,000 ₪. העותר פנה למשיב וטען כי לאור מצבו הכלכלי אין באפשרותו לגייס את סכום הערבות המבוקש ואף צירף אישורים אודות קצבת הבטחת הכנסה שהוא מקבל. ביום 5.10.14 התקבלה ההחלטה שבנדון, אשר התנתה את כניסת המוזמנת בהפקדת ערבות בנקאית על סך 15,000 ₪.

העותר טוען כי ההחלטה אינה סבירה וזאת בשים לב לנסיבותיו הכלכליות של העותר. העותר מיוצג על ידי הסיוע המשפטי לאחר שלשכת הסיוע המשפטי בחנה את העדר יכולתו הכלכלית לשאת בתשלום ההליך ואושר לו ייצוג במימון המדינה. נטען כי סכום הערבות שנקבע בהחלטה אינו סביר עת עסקינן באדם המתקיים מקצבת הבטחת הכנסה, דבר שהיה ידוע למשיב בעת מתן ההחלטה. נטען כי העותר מוכר על ידי המדינה כחסר יכולת כלכלית, יש לו חובות העומדים על מיליוני שקלים ולכן הותרת סכום הערבות שנקבע על כנו מרוקנת מתוכן את אישור כניסתה של המוזמנת. יצוין כי העותר הגיש לביהמ"ש מסמך מלשכת ההוצל"פ בתל אביב אשר ממנו עולה שהעותר הוכרז חייב מוגבל באמצעים עוד ביום 30/5/11.

המשיב טוען כי החלטתו הינה סבירה ולא נפל בה כל פגם המצדיק התערבות. נטען כי מצבו הכלכלי של העותר נשקל בין יתר השיקולים כאשר שקל המשיב את בקשת העותר. כן נטען כי סכום הערבות המקורי הופחת לאחר שהעותר הגיש ערר על הסכום המקורי שנקבע ולאחר שהעותר סיפר על הסתבכותו הכלכלית, וזאת לפנים משורת הדין. המשיב טוען עוד כי עם בדיקת בקשתו של העותר להסדרת מעמדה של המוזמנת עלה כי מספר חודשים לפני כן, ב – 2.7.13, הגיש העותר בקשה לאשרת כניסה לגברת אחרת, אזרחית רוסיה, וגם בקשה זו הוגשה מכוח נוהל חיים משותפים. בסופו של דבר אותה גברת לא הגיעה לארץ. נטען כי במצב הדברים הקיים, כאשר תוך פרק זמן קצר של מספר חודשים העותר הגיש שתי בקשות למתן אשרת כניסה מכוח נוהל חיים משותפים לשתי נשים שונות, הצעירות ממנו בשנים רבות, עולים ספקות כבדים באשר לכנות הקשר בין העותר למוזמנת. לכן, וגם לנוכח התרשמות שלילית מקיומו של קשר זוגי כלשהו בין העותר למוזמנת, נקבעה הדרישה להפקדת ערבות. נטען כי אין ראיות באשר לקיומו של קשר זוגי כלשהו ולא הוכח קשר זוגי כן ולכן הדרישה להפקדת ערבות הינה נחוצה וסבירה. כן נטען כי קיים חשש שאנשים במצב כלכלי גרוע ישתמשו בהחלטה לבטל את הפקדת הערבות כדי להזמין אנשים במסווה של בני זוג תמורת תשלום.

בתגובה לטענות המשיב טוען העותר כי את הגברת הראשונה מעולם לא הזמין לארץ כבת זוג אלא הזמין אותה כתיירת ולביקור בלבד והדבר עולה מהמסמכים שהגיש למשיב בעניינה. כן נטען כי מאחר שאין מחלוקת שהמוזמנת יכולה להיכנס לארץ על פי החלטת המשיב, המחלוקת היחידה היא לעניין סכום הערבות ולעניין זה ההחלטה שהעותר יפקיד ערבות בסך 15,000 ₪, כאשר מדובר באדם שמיוצג על ידי הסיוע המשפטי ויש החלטה שיפוטית שקובעת שהוא מוגבל באמצעים, היא החלטה בלתי סבירה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש ממש בטענת העותר כי נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות, כפי שיפורט להלן.

כידוע, מתחם שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהחלטתו אם להעניק אישור שהייה בישראל למי שאינו אזרח ישראלי הוא רחב (ראו לעניין זה: בג"צ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 43 (מיום 17.5.2011); בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ו(6) 289, 293 (2002); בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מ"ו(4) 505, 520 (1992)). עם זאת, אין מדובר בשיקול דעת מוחלט. כמו כל הפעלת סמכות מנהלית, גם שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטותיו על מתן אישור שהייה או אשרה נתון לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות הביקורת המנהליות המוכרות.

ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המקצועית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראה:

בג"צ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד ל"ו(2), 449 (1981);

בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מ"ה(3), 678 (1991);

בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (מיום 15.4.07);