עת"מ 12306-10-1401 רגבים נ' דוד מנחם, ראש המינהל האזרחי, המינהל האזרחי יו"ש, הממונה על חופש המידע מינהל אזרחי

1. העתירה שבפניי הוגשה לפי סעיף 17(א) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. בעתירה נטען כי העותרת פנתה אל המשיבים ביום 17.1.14, לאחר תשלום האגרה, בבקשה לקבלת מידע בדבר סך התשלומים שגבה המינהל האזרחי בגין "אגרת בקשה", "אגרת טיפול" ו"אגרת הפקה", מיום 1.1.08 ועד ליום מתן מענה, בחלוקה לפי שנים (להלן – המידע). חרף זאת, נטען, עד למועד הגשת העתירה (6.10.14), וחודשים לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בחוק, לא ניתן המידע לעותרת.

2. ביום 30.11.14 הגישו המשיבים הודעה, בה הביעו נכונות להעביר את המידע לידי העותרת, סיפקו נתונים מסוימים, ביקשו כי בית המשפט יאפשר להם להעביר את המידע המבוקש לעותרת בשבועיים העוקבים ויורה על מחיקת העתירה (להלן – ההודעה המקדמית). יצוין כי בגדרי ההודעה המקדמית נימקו המשיבים את העיכוב במתן תשובה לעותרת בחילופי כח אדם במשרד המשיב 3, כמו גם בחלק האינטנסיבי שגורמי המינהל האזרחי נטלו במבצע "שובו אחים" ומבצע "צוק איתן". בתגובתה להודעה המקדמית, טענה העותרת, כי ידוע לה שהנתונים שהועברו במסגרת ההודעה אינם נכונים. הוריתי למשיבים ליתן תשובה משלימה בה יתייחסו לטענות העותרת, עד ליום 23.12.15. המשיבים לא עשו כן.

3. ביום 25.12.15 הגישה העותרת הודעה לבית המשפט, בה חזרה על כך שהמידע המבוקש על ידה עדיין לא הועבר לעיונה, וביקשה להתמיד בעתירה. ביום 30.12.14 הגישו המשיבים כתב תשובה, ובעקבותיו, ביום 11.1.15, הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה, ביטול הדיון הקבוע ופסיקת הוצאות. אליבא דעותרת, בכתב התשובה חזרו בהם המשיבים מהנתונים אשר בהודעתם, וסיפקו לעותרת את המידע בו חפצה. משכך ביקשה היא כי העתירה תימחק וייפסקו לה הוצאות על הצד הגבוה. באותו היום נתתי פסק דין חלקי, בגדרו מחקתי את העתירה ואפשרתי למשיבים להגיב לעניין ההוצאות.

4. בתגובתם טענו המשיבים כי העיכוב בהעברת המידע לא נעשה בזדון. כן הם חזרו על נימוקיהם לעיכוב במתן מענה לפניית העותרת. באשר לאי ההתאמה שבין הנתונים שניתנו לעותרת במסגרת ההודעה המקדמית, לעומת אלו שהועברו בכתב התשובה, טענו המשיבים כי תחילה הם העבירו לעותרת מידע שנאסף מחשבונות הבנק של המינהל האזרחי, כאשר לאחר הפניית העותרת נערכה בדיקה מקיפה יותר, אשר במהלכה גיבש המשיב 2 את המידע שהועבר במסגרת כתב התשובה. המשיבים טענו כי אין מקום לפסוק הוצאות במקרה זה, ולכל היותר יש לפסוק הוצאות על הצד הנמוך, בהזכירם כי מדובר בכספים היוצאים מהקופה הציבורית.

5. ככלל, נקודת המוצא לחיוב הוצאות בעל דין שהפסיד בדיון, הנה פסיקת הוצאות ריאליות. ברם פסיקת ההוצאות צריך שתהא סבירה, מידתית, תוך התחשבות בהליך, בהתנהלות הצדדים, ותוך הקפדה כי ההוצאות לא יהפכו לגורם מרתיע שיש בו לצמצם בפועל את זכות העמידה של המתדיינים בבתי המשפט (רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.09), פסקאות 19-20). אף אם נקבל כי התמהמהות המדינה במקרה דנן נעשתה ללא כוונה רעה ועקב הצטברות של נסיבות, הרי שעדיין אין בכך לפטור את המשיבים מאחריותם לתשלום הוצאות העותרת, אשר נאלצה להיזקק להליך משפטי על מנת לקבל את אשר מגיע לה כדין (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"מ מו(4) 330, עמ' 346). לכן, אין לפסוק לעותרת את ההוצאות על הצד הנמוך. מנגד, גם אין לפסוק אותן על הצד הגבוה, בהתחשב בכך שלא התקיים דיון בעתירה, כמו גם בכך שהמשיבים נהגו בתום לב ובהינתן שלא הוצג לי איזה נזק נגרם לעותרת עקב השיהוי בהעברת המידע.

6. אני מורה אפוא כי המשיבים ישלמו יחדיו לעותרת הוצאות בסך של 10,000 ₪.

   המזכירות תמציא פסק דין משלים

זה לצדדים.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ה, 01 פברואר 2015, בהיעדר הצדדים.