עת"מ 12176-04-15 מועדי נ' עיריית חיפה

1. ביום 12.4.15 הגיש העותר עתירה על מנת שבית המשפט יקבע כי אין לגבות ממנו חוב ארנונה של חברה בשליטתו, בגין נכס המצוי ברח' הנמל 22 חיפה (נכס מס' 1066937) לתקופה מיום 1.3.06 ועד 1.3.07. סכום החוב עומד על סך של 131,022 ₪. במקביל בקש העותר כסעד זמני כי בית המשפט יורה על ביטול עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו (עו"ש) בסניף בבנק ערבי ישראלי.

2. כבר כאן אציין כי הבקשה לוקה בחסר. לא צורף דו"ח העיקול, מועדו, מהו חשבון הבנק המעוקל. מהעובדה שהבקשה לסעד זמני הוגשה ביום העתירה אני למדה כי העיקול הוטל קודם להגשת העתירה.

גם מכתב התשובה לבקשה לסעד זמני, לא ניתן לדלות פרטים אלו.

3. על פי החוק קיימים שני הסדרים מקבילים המאפשרים לרשות לנקוט באמצעי גבייה מנהליים ביחס לחוב ארנונה. האחד מוסדר בפקודת העיריות (פרק ט"ו) והשני בפקודת המסים גבייה מכח אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות)הוראת שעה) התש"ס 2000. ס' 2 לאכרזת המסים קובע כי העיריה לא תנקוט בפעולות גבייה טרם חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור או טרם ניתן פסק דין בערעור או בתובענה אחרת. תחולת כלל זה על גביה מכח פקודת העיריות עדין לא הוכרעה בפסיקה, אך איננה מענייננו כאן. (בר"מ 6072/12 יצחק דוד נ. עירית נצרת עילית (19.9.12).

דרישות התשלום והאזהרה לפני נקיטת הליכים שנשלחו לעותר כאן נשלחו מכח ס' 4,5 לפקודת המסים (גביה) (להבדיל מההליך לפי פקודת העיריות) ולכן מרגע הגשת העתירה לא ניתן להתקדם בהליכי הגביה. (בר"מ 6072/12 יצחק דוד נ. עירית נצרת עילית (19.9.12). אך אין בכלל האמור כדי לאיין את הליכי הגבייה שננקטו קודם להגשת העתירה.

4. לפיכך, הבקשה המונחת בפני מתייחס לבקשה לביטול עיקול שהוטל על חשבון בנק עו"ש קודם להגשת העתירה. על בית המשפט הדן בבקשה לצו ביניים לבחון את סיכויי העתירה ואת מאזן הנוחות, כאשר אבן הבוחן המרכזית היא מאזן הנוחות. ככל שסיכויי העתירה גבוהים כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (בר"מ 5338/10 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נ. החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (9.8.10).

5. השאלה שמעלה עתירה זו הינה האם על העותר לשאת באופן אישי בגין חוב החברה שבבעלותו, לתקופת החוב. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 קובע בסעיף 8(ג) שישה תנאים שבהתקיימם ניתן יהיה לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה בחברה פרטית כדלקמן:

"(א)מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.

(ב)השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית.

(ג)על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.