עת"מ 11237-09-16 אורוז שרותים בעמ ואח' נ' מועצה מקומית כפר כנא ואח'

המחלוקת בתמצית

1.על פי הסכם משנת 1995 בין העותרת 1 לבין המשיבה 1 (להלן המועצה) הוקמה בשטח השיפוט של המועצה תחנת מעבר לפינוי פסולת, והיא פועלת שם מאז ועד היום. בשנת 2009 הגישה המשיבה 2 (להלן רמ"י) תביעה, בה היא ביקשה לפנות את העותרות מן השטח, כיוון שישיבתן בו לא קיבלה את אישורה (של רמי). התביעה נתקבלה וניתן צו פינוי. ערעור על פסק הדין נדחה, תוך שבית המשפט שלערעור דוחה את מועד הפינוי משך כחצי שנה (מועד הפינוי הינו יום 4.1.2017). אחר הדברים הללו, ובעקבות דברים שעלו בדיון בערעור, פנו העותרות בעתירתן שלפניי, ובה הן מבקשות לצוות על המועצה לפנות לרמ"י בבקשה להקצות את השטח בלא מכרז, על מנת שתוכלנה להמשיך ולהפעיל את תחנת המעבר כפי שעשו עד הלום.

2.רמ"י מתנגדת לעתירה גופה, ומוסיפה לכך טענה לסילוק העתירה על הסף, משום השיהוי בהגשתה. לחילופין היא מציינת, כי אם תבוא אליה פניה מאת המועצה, היא תיבחן לגופה.

3.בתשובתה מתנגדת אף המועצה לעתירה, ומוסיפה לטענותיה טענה לסילוק על הסף מחמת שיהוי. לגופה של עתירה טוענת המועצה, כי מתקן האיסוף מצוי באיזור התעשיה של היישוב, והוא מהווה מטרד של ריח "המבריח" בתי עסק ומשקיעים פוטנציאליים, ולכן פוגע בפיתוחו של איזור התעשיה. היא בדיעה, כי יש להעתיק את המתקן למקום אחר, ולא להמשיך את הפעלתו במקום בו הוא מצוי.

העובדות

4.העובדות הצריכות לעניין, שבעיקרן אין הן שנויות במחלוקת, נפרשו באריכות בכתב העתירה. זו תמצית העובדות:

5.המקרקעין בהם עסקינן הינם בבעלות המדינה. חלה עליהם תכנית מתאר ג/7088, המייעדת אותם ל"מתקנים הנדסיים", ובין היתר "תחנת מעבר לפסולת".

בעקבות חקיקתו של חוק איסוף ופינוי פסולת למחזור, התשנ"ג-1993 ביקשה המועצה להקים תחנת מעבר לפסולת מוצקה. בחודש מאי 1993 היא פנתה למינהל מקרקעי ישראל בבקשה להקצות את הקרקע לשם הקמת רמפה לפסולת מוצקה. המינהל נתן את אישורו העקרוני. עוד באותה שנה התקשרה המועצה עם העותרת 1 בהסכם לביצוע עבודת פינוי של פסולת בתחום שיפוטה. בשנת 1995 נחתמה תוספת להסכם, שעניינה הקמה והפעלה של תחנת מעבר לפינוי פסולת. בין היתר התיר ההסכם לעותרת 1 לקלוט פסולת מרשויות אחרות וגופים פרטיים. העותרת 1 התחייבה, מצידה, להקים את המתקן על חשבונה. עוד באותה שנה ביקשה המועצה וקיבלה היתר לבנית המתקן, מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה מבוא העמקים, והעותרת 1 ניגשה למלאכת ההקמה, על פי היתר הבניה. לטענתה הושקעו בהקמה לא פחות מ-4.7 מיליוני ₪. בשנת 1998 היא קיבלה "טופס 4" לשם חיבורה לרשת החשמל. בהמשך קיבלה העותרת 1 רישיון עסק מתאים.

6.בחודש ינואר 2001 נחתם חוזה נוסף בין העותרת 1 לבין המועצה, המסדיר את מכלול ההתחייבויות של בעלות החוזה בקשר עם תחנת המעבר. בחוזה הצהירה המועצה כי היא בעלת המקרקעין, כי היא פנתה לעותרת 1 בבקשה להקמת המתקן, וכי היא רשאית להתקשר עם העותרת 1 בחוזה המדובר ואין כל מניעה להתקשרות זו. היא הוסיפה והצהירה, כי יש בידיה את מכלול האישורים מכל גוף ורשות הצריכים לשם הקמתו והפעלתו של המתקן. המועצה התחייבה ליתן את הקרקע לשימושה של העותרת 1 לשם הפעלת התחנה, עד ליום 13.9.2020.

7.בשנת 2007 המחתה העותרת 1 את זכויותיה לעותרת 2 (מכאן ואילך אכנה את העותרות או מי מהן, לפי ההקשר, "העותרות").

8.בחודש אוקטובר 2009 הגישה רמ"י תביעה בבית משפט השלום בנצרת לסילוק ידן של העותרות מן הקרקע. הגשת התביעה הפתיעה את העותרות, שלראשונה מאז התקשרו עם המועצה נתחוור להן, כי המועצה לא הסדירה מול רמ"י את זכויותיה בקרקע, אף שהצהירה כי היא בעלת הזכויות וכו'.

המועצה, שצוינה בתביעת הפינוי כנתבעת, בחרה שלא להתגונן מפניה.

9.ביום 1.1.2015, בטרם ניתן פסק דין בתביעת הפינוי, פנו העותרות למועצה בבקשה כי תעשה מול רמ"י להסדרת הזכויות במקרקעין, על מנת שתוכלנה להמשיך בהפעלת המתקן. המועצה התעלמה ממכתב זה.

10.ביום 3.11.2005 קיבל בית משפט השלום את התביעה וציווה על הפינוי. העותרות ערערו על פסק הדין, וביקשו לעכב את ביצועו. מתוך התשובה לבקשה לעיכוב ביצוע למדו העותרות, לראשונה, כי המועצה מתנגדת להמשך הפעלתה של תחנת המעבר במקום בו היא נמצאת.

11.גם לדיון בערעור בחרה המועצה שלא להתייצב. הערעור עצמו נדחה, תוך שבית המשפט שלערעור מעכב את הפינוי בחצי שנה, עד יום 4.1.2017, בהסכמת רמ"י. נציגתה של רמ"י הצהירה במהלך הדיון, כי ניתן להקצות את הקרקע לרשות ציבורית, ובתוך כך גם למועצה. אם תבוא פניה כזו אליה מצד המועצה, היא תיבחן על פי נהלי המינהל.

12.לאחר מתן פסק הדין בערעור הגישו העותרות, ביום 6.9.2016, את עתירתן שלפניי.

טענות הצדדים בתמצית