עת"מ 11227-07-14 אוזן ואח' נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 137 לחוק יישום תכנית ההתנתקות,התשס"ה-2005

עניינה של העתירה בהחלטתה של המשיבה מיום 18.6.13, בגדרה העניקה לעותרים מענק מוגדל בשיעור 45% מהפיצוי הסופי, אולם דחתה את בקשתם לשלם להם פיצויים בגין אבדן הכנסה ממטע אתרוגים לאורך כל שנות כינונו מחדש על פי שומתו של השמאי שלמה שרף ופיצוי נוסף בסכום של 1,480,000 ₪ בגין מלוא ההוצאות הנוספות שהוציאו, לטענתם, לשם כינון המטע.

רקע עובדתי

העותרים התגוררו בגוש קטיף עד לפינויו. בין היתר הקימו מטע אתרוגים בשנת 1998 בשטח של כ- 17 דונם. לאחר שפונו מגוש קטיף עברו לאתר זמני בישוב יבול. אין מחלוקת כי רק בשנת 2010 נקבע אתר הקבע של העותרים בישוב בני נצרים ובחודש יולי 2010 הוקצתה להם חלקה לצורך נטיעתו מחדש של המטע. העותרים החלו בתהליכי השרשה של שתילי האתרוגים במשתלה, ושתלו את השתילים בחלקה שהוקצתה להם בחודש יוני 2011.

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי עד לחקיקת תיקון מס' 4 לחוק ליישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק"), לא כלל החוק התייחסות ספציפית לתחום המטעים, ככל הנראה בשל מיעוטם בתחומי גוש קטיף. הפיצוי שניתן לבעלי המטעים עד לאותה עת היה לפי השווי הנכסי או הפיננסי, בהתאם למקרה, ואין מחלוקת בין הצדדים שדרך פיצוי זו לא התאימה לענף המטעים.

במסגרת תיקון מס' 4 נקבע מנגנון המאפשר לועדה המיוחדת להעניק פיצוי נוסף במקרים המתאימים. עם זאת, כלל התיקון הוראה המסייגת את סמכותה של הוועדה המיוחדת, ולפיה אין בסמכותה לאשר הגדלת פיצוי בגין הפריטים השונים הנזכרים בסעיף 137 (ב1)(1). בין היתר קובע החוק, כי הוועדה המיוחדת אינה מוסמכת לאשר הגדלת פיצוי בשל "אבדן עונות" (סעיף קטן (ג)). על פי הוראת סעיף 137(ב1)(2), הרי ש"על אף האמור בפסקה (1) הוועדה המיוחדת רשאית לדון מכח סמכותה לפי סעיף קטן (ב)(2) בבקשות בעניינים אלה:... (ד) עלויות שנגרמו בקשר עם הפינוי לעסק של מטעים שהעתיק את פעילותו או הקים עסק חלופי של מטעים".

העותרים סבורים כי כוונת המחוקק היא שבעת מתן פיצוי מוגדל עבור מטעים לא תחול אף לא אחת מהמגבלות שבסעיף 137(ב1)(1), ולפיכך טוענים הם שהיה על הוועדה המיוחדת להעניק להם פיצוי בגין אבדן עונות וכן בגין שורה ארוכה של הוצאות והפסדים אחרים, שעניינם נכלל בדרך כזו או אחרת בסעיף 137(ב1)(1). טענה זו של העותרים נדחתה על ידי הוועדה המיוחדת, שפירשה את ההוראה האמורה ככזו השוללת ממנה את הסמכות להעניק פיצוי בגין כל החלופות הנזכרות בסעיף 137(ב1)(1) גם כאשר מדובר בהענקת פיצוי מוגדל עבור מטעים.

העתירה

העותרים טוענים כי הוועדה המיוחדת שגתה בפרשנות שהעניקה לחוק, וכי הן מלשון החוק והן מהגיונו יש ללמוד את היפוכם של דברים. הם הבהירו כי בשונה מחממות ומכל עסק אחר, אין באפשרותו של מי שמקים מטע ליהנות מפירותיו במשך ארבע השנים הראשונות, בשל הכללים ההלכתיים הנוגעים לעורלה ובשל העובדה כי בשנה הרביעית לגידולם אין האתרוגים נחשבים מהודרים. כמו-כן, בשונה מחממות ומכל עסק אחר, לא ניתן היה לצפות כי המפונים יקימו את המטעים מחדש באתרים הזמניים, בפרט כאשר לא ניתן היה לשער כי ייאלצו לשהות בהם שנים ארוכות, וזאת כאשר ידוע כי ממילא בשנים הראשונות לא ניתן להפיק מהם כל רווח בשל כללי ההלכה. מטעם זה לא ניתן היה לצפות מהעותרים כי ישתלו מחדש את המטעים כל עוד לא הוקצה להם שטח קבוע, וגם לאחר שהוקצה השטח אין הם צפויים ליהנות מהפירות לפני שיחלפו ארבע שנים מהקמת המטע מחדש. על פי הפרשנות בה נקטה הוועדה המיוחדת, לא זוכים העותרים לפיצוי בגין השנים הארוכות בהן נמנע מהם הרווח שיכלו להפיק מהמטעים.

נציגת המשיבה הבהירה בדיון שהתקיים לפנינו כי תכלית תיקון 4 לחוק היתה להעניק פיצוי מתאים גם למטעים, שכאמור לעיל עניינם לא בא לידי ביטוי בחוק המקורי, אולם לא היתה כל כוונה להסמיך את הוועדה המיוחדת להעניק פיצוי מוגדל למטעים מבלי שהחריגים המפורטים בס"ק 137(ב1)(1) לחוק יחולו על פיצוי זה. עוד הסבירה כי סוגיית אבדן העונות הועלתה בדיונים עובר לתיקון החוק, ובאה לידי ביטוי בפיצוי הנורמטיבי, ששקלל גם את הכרוך בכך. יש להוסיף בהקשר זה כי גם העותר, בהגינותו, הסכים בעת הדיון שסוגיית אבדן העונות אכן עלתה במהלך הדיונים בנוגע לתיקון החוק, אולם לטענתו עניין המטעים הוחרג והחרגה זו באה לידי ביטוי בחקיקת סעיף 137(ב1)(2)(ד) לחוק, המעניק למטעים מעמד נפרד וייחודי.

דיון והכרעה